ר"ן (מיוחס לו) שבת ק

מושלי אינשי תרי מקומי לא מושלי אינשי כך חולקת רשות לשבת:

מתני' חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב פי' שראוי לעשות ממנו כמין כור קטן לצרוף בו זהב, וטיט ראוי הוא לעשות ממנו פי כור של צורפי נחושת שאם יעשהו מחרסית יתבקע מרוב חמימות רבוי הנחושת. ר' יהודה אומר כדי לעשות פוטפוט, שהוא כנו של כור:

גמ' למימרא דשיעורא דר' יהודה וכו'., ואם תאמר ומאי קושיא שהרי אין אומרין בשיעורי שבת זה דומה לזה ואי אזיל ר' יהודה לחומרא גבי מנעל לא אזיל גבי חרסית דכל שיעורי שבת כל אחד לפי חשיבותו. וי"ל דקים להו לתלמודא דבכולי שבת רבנן אזיל בתר דשכיחא טובא ואזלי לקולא ור' יהודה בתר דלא שכיחא כולי האי ולחומרא והיינו גמי דשכיח טובא לנפה וכברה ואזלי לקולא ור' יהודה סבר דכיון דחזי למדת מנעל אף על גב דלא שכיח כולי האי אזלי לחומרא והכא נמי לר' יהודה כיון דחרסית חזי לעתים לפי כור אע"ג דלא שכיח כולי האי הוה לי' למיזל לחומרא. והכין מפרשי' נמי מאי דאקשי' גבי כלכול ומאי דמפרקי' נמי זוטר מדרבנן ונפיש מדר' נחמי' וה"ק ר' נחמי' ודאי אזיל בתר דלא שכיח כולי האי אלא דאזיל לחומרא יותר מדר' יהודה דס"ל לר' יהודה דבכל מלתא דלא שכיח כולי האי לא מחמרי' כולי האי. וקשיא לי א"כ דחרסית כדי לעשות פטפוט שכיחא טובא אמאי לא אזלי רבנן בתרה לקולא, וי"ל דסבירא להו דשכיח לעשות פי כור כלעשות פטפוט ומילתא דשכיחא ושכיחא אזלי' לחומרא כנ"ל:

[ע"ב] צידעה ובת צידעה. פרש"י ז"ל צידעה טינפלא וסדין אותה להשכיב השער, כן פי' רבי' יהונתן ז"ל בלעז פול"ש. ובת צידעה היא מה שלמטה הימנה:

אאנדיפא. פי' שצריך ביצת הסיד שהוא עב כדי לסותמו יפה:

אפי' תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו. פי' קלקולו שמפסידו בתערובת חול ומשחירו זהו תיקונו שמתירו לסוד בו והילכך האי דקשי לי' שמשחירו מעליותא הוא לגבי' שמתירו לסוד בו ומשערי' בי' וכ"ש דאתיא כר' יהודה שהרי החול יפה לסיד ומחזקו:

[דף פ"א ע"א] מתני' עצם כדי לעשות תרווד והוא כף בלשון קודש שלועזים קוליאר, ר' יהודה אומר כדי לעשות אף, וקס"ד השתא ששיעורו כדי לעשות מפתח של עץ דשיעורי' נפיש ואמרי' בגמ' דלא הוא אלא אפי' פותחת ששיעורו בשן אחת שתשבר מן הפותחת ולעשות ממנו שן אחת, ורש"י ז"ל פי' שנים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושין אותם מעצם. ואני שמעתי חפי פותחת הוא כעין אותו ברזל שנוקב המפתח נכנס שם וקורין אגוי"ה בלעז והפותחת הוא אותו פס שקורין פ"ן שאותו ברזל מחובר שם:

ר' אליעזר בן יעקב אמר כדי לזרוק בבהמה פי' דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא דרמי' לי' אזיל לי':

נמנו וגמרו מלא היד. פרש"י ז"ל מלא היד בין שלשתם או אפי' הם ד' וה' וכן כולם מלא היד. והרא"ה ז"ל כתב דמסתברא דכל אחת ואחת קאמר:

כרשיני בבליאתא. שהן צרורות עפר של בבל שאינן ראויין לקינוח:

אמר רבא אסור למשמש בצרור. פי' ר"ח ז"ל בידו להחליקו כדי לקנח בו שלא יקרע שיני האבן הכרכשא משום דמיחזי כמתקן מנא, ואקשי' אם לא יחלוק יעקור הכרכשא, ופרקי' כלאחר יד שרי להחליקהף א"ר ינאי אם יש מקום לבית הכסא מלא היד ואם לאו בהכרע. בכאן הפסיק רש"י ז"ל ופי' ואם אין לו מקום קבוע די לו בהכרע שהוא כאגוז ואחר כך גריס מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עלי' עד מותר כלומר אם בא לקנח במדוכה קטנה של בשמים אסורה לטלטל אלא אם יש עלי' עד קינוח שהיא עשוי' לכך אבל בלאו הכין אסור שהרי מלאכתה לאיסור, ולא נהיר חדא דלא שייך הכרע אלא בפלוגתא דתנאי או אמוראי אבל הכא ליכא פלוגתא ועוד דאין דרכן של בריות לקנח במדוכה קטנה של בשמים, והנכון לפרש ואם אין לו מקום קבוע לבית הכסא לא התירו לטלטל כל א' וא' כמלא היד אלא ג' אבנים כל אחת כמדת מדוכה קטנה של בשמים. אמר רב ששת אם היא גדולה ממדוכה קטנה של בשמים ויש עלי' עד מותר. וכתב הרא"ה ז"ל דה"ה נמי לאבנים הרבה בשיש עליהן עד שהוא מותר:

אף התולה עצמו בבית הכסא. פי' שיושב על ארכובותיו ואינו מניח עגבותו בספסל של בית הכסא:

[ע"ב] מהו להעלותן אחריו לגג. פי' דדילמא לא התירו אלא בבית הכסא שהוא רחוק מביתו שלא הי' יכול להכין מאתמול אבנים אבל בסמוך לביתו או שהוא בבית או שבא ליפנות בגגו דילמא לא התירו שהי' לו להזמינם מאתמול או דילמא לא שנא:

האי פרפיסא שרי לטלטולא. פי' עציץ נקוב שיונק מן הקרקע ויש בו עשבים בעלי ריח שרי לטלטולה