ר"ן (מיוחס לו) שבת צז

רב אשי אמר מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב פי' ורישא דעד שלא פרעו חייב דקאמר אמלוה קאמר וסיפא דמשפרעו פטור דקאמר אלווה קאמר פליג ר' יהודה:

מתני' עור כדי לעשות קמיע י"מ לכתוב בו קמיע, ורש"י ז"ל פי' לחפות בו קמיע, ומיהו בעור מעובד מיירי וכן משמע בגמרא דקא בעי שאינו מעובד בכמה:

קלף כדי לכתוב עליו פרשה וכו'. ואע"ג דקלף חשיב ושיעורו מרובה מעור היינו משום דשכיחא ואזלי' בתר שכיחא אפי' לקולא כדלעיל:

זפת וגפרית כדי לעשות נקב. פי' הרא"ה ז"ל דרכו של כסף חי ליתן אותו בקנים דקים ולסתום פיהם בזפת וגפרית וכשרוצין להוציא ממנו עושין נקב קטן בזפת או בגפרית ומוציאין ממנו א' וחוזרין וסותמין אותו נקב במעט זפת או במעט גפרית, ורבי' יהונתן פי' כדי לסתום נקב גדול שנסדקה החבית ומקלח היין בחוץ מרוב רוחבו ואין דרך לסותמו בשעוה לפי שאינה נדבקת בכלי כזפת וגפרית אבל בנקב קטן שאינו מקלח אלא שותת ויורד [סותמים] (משערי') בשעוה, וכן נראה מן הירושלמי דגרסי' אמתני' דזפת אמר רב הושעיא במזנק:

גמ' שלשה עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה כמשמעה דלא מליח ולא קמיח ולא אפין. יש למדין מכאן דאין נותנין מלח בפת בפסח לפי שהמלח מחממו ומביאו לידי חימוץ, ולא נהיר דאם לאותו עור שנותנין מלח אמאי לא קרי לי' חמץ אלא דלא אמרו הכא מצה כמשמעו אלא שלא נתחמץ ומכיון שלא נתחמץ היינו שאינו מעובד תדע דהא רקיקי מצות מלח נותנין בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואפי' הכי קראם הכתוב מצות, ויש לדחות דדילמא לא היו נותנין בהם מלח והא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח היינו בדבר הקרב לגבי המזבח וכדמוכח התם בזבחים אלא מהכא איכא למילף דמותר לתת בו מלח דאמרינן בפסחים ותיקא שרי והתניא אסור לא קשיא כאן במשחא ומלחא כאן במיא ומלחא :

ר וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. פירוש כל יפויי הגט ושלא כפרש"י ז"ל ואף על גב דדיפתרא חשיב טפי שיעורו מרובה משום דשכיח כדאמרי' לעיל ואף על גב דדיפתרא יכול להזדייף ואפילו הכי מותר לכתוב עליו את הגט אתיא כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, וא"ת אם כן מצה וחיפה נמי ראויין לכתוב עליהם את הגט לר' אלעזר ואמאי לא הוו שיעורייהו ככתיבת הגט, וי"ל דמצה וחיפה שכיח בהו מילתא אחריתי דזוטר שיעורי' והוה לי' שכיחא ושכיחא ואזלי' לחומרא אבל דיפתרא דחשיב ממצה וחיפה לא עבדי' מיני' קמיע וכ"ש לצור משקולת קטנה והילכך הוי לי' שכיחא ולא שכיחא ואזלי' בתר שכיחא ואפי' לקולא:

התם בבושלא. פי' בעור לח שאינו ראוי לעיבוד אבל ראוי לעיבוד אפי' אינו עומד לעיבוד כעיבוד דמי כדאמרי' לעיל והיינו עור יבש דראוי לעיבוד דקודם שנתיבש אין מעבדין אותו:

כך שיעור להוצאה. דהיינו חמשה על חמשה וטעמא לפי שאינו מעובד ובמתני' דקתני כדי לעשות קמיע מיירי במעובד דאלמא שני לן בין מעובד לשאינו מעובד, ופרקי' התם בקורטבלא שהוא עור שחלטוהו ברותחין דשוב אינו ראוי לישב עליו:

[ע"ב] ורמינהי קלף ודוכסוסטוס וכו'. וא"ת והיכי ניחא לי' סיפא דקתני קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין, וי"ל דאיהו מפרש לה הכין קלף ודוכסוסטוס סתמן כדי לכתוב עליו מזוזה אלא א"כ בשהוציאו בפירוש לדעת תפלין דהתם אקלף הוא דמחייב בכדי פרשה קטנה שבתפלין אבל אמתני' קשיא, ופריק מאי מזוזה מזוזה שבתפלין כלומר תפלין איקרו מזוזה מן הסתם והכא מדנקט לישנא דמזוזה ש"מ שהיא פרשה אחת קטנה שבתפלין כדקתני במתני':

אמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף מה קלף כותבין עליו תפלין וכו'. איברא מילתא דרב לא אמר אלא דוכסוסטוס וקלף שוין הן ותו לא אלא דתלמודא הוא דקא פריש למילתי' תדע דקא שקלי' וטרי' במימרי' דרב ואסיקנא השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף וכו' כלומר דלא אתא רב לאכשורי תפלין אדוכסוסטוס אלא לאכשורי מזוזה על הקלף דאלמא משמע דמימרי' דרב סתמא איתמר,:

תנן קלף כדי לכתוב וכו'. וה"ה דמצי לאקשויי מבריית' דלעיל דאסיקנ' דוכסוסטו' כדי לכתוב עליו מזוזה דמשמע דוקא מזוזה אבל לא תפלין אלא דעדיפא לי' לאקשויי ממתני',, וכי פריק למצוה איפריקא ברייתא:

קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער. פי' ר"ת ז"ל דהי' דרכם לחלוק העור לשנים והחלק הדבוק בבשר בהמה נקרא דוכסוסטוס שהרי דוכסוסטוס בלשון יון דוך בשר כלומר מקום בשר שכן קורין לבשר סוסטוס, והחלק השני שהוא כלפי השער נקרא קלף והא דאמרי' קלף במקום בשר פירושו שהיו כותבין באותו חתך שכנגד הבשר לפי ששם הי' עיבודו יפה וכן דוכסוסטוס באותו חתך שהוא כנגד השער ונמצא דלהאי פירושא לא היו כותבין לא במקום שער ממש ולא במקום בשר ממש וכן דעת רבי' האיי גאון ז"ל ויהיב סימנא כבוד אלהים הסתר דבר כלומר שיהא כתיבתן במקום חתך שהוא