ר"ן (מיוחס לו) שבת צו

נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. והוא כדי לכתוב בו שתי אותיות גדולות ומשום קשר מוכסין הוא דמחייב בהאי שיעורא זוטא הא לאו הכי לא מחייב דסתם שתי אותיות לאו מידי דחזי לחייב על מוציא שיעור כדי כתיבתן:

[ע"ב] גמרא כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי לפי שהחבל אוכל העץ ומשברו ואינו ראוי אלא לדבר רך דהיינו קופה שהיא עשוי' מלולבי תמרי:

סיב אחרים אומרים וכו'. פי' רבי' יהונתן ז"ל דהוא נמי אבל הוא חלוש שאין עושין ממנו לא חבלים ולא משיחות אלא שמפזרין אותם בקרקע הבית לנוי או לחמם הבית ועושין ממנה כמין מסננת שלוקחין עשרה מהם וכופלין אותן ומשימין אותן ע"פ הכלי שמריקין בו את היין כדי שלא יצאו היתושין דרך פיו:

תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות. כלומר שתי אותיות גדולות, ורמינהי המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב עליו שתי אותיות וקא סלקא דעתך השתא בשתי אותיות דידן דזוטרין ופרק רב ששת דהיינו שתי אותיות של קשר מוכסין דס"ל לרב ששת דבעי' נייר חלק ושלא יהא מחוק כדי לכתוב שתי אותיות גדולות של קשר מוכסין. ורבא פליג עלי' דכל היכא דקתני סתמא שתי אותיות משמע שתי אותיות דידן שלא יהא מחוק וגם משמע שיהא בו בית אחיזה ואפי' יהא בית אחיזה נייר מחוק ויהא בין הכל כשיעור שתי אותיות גדולות, ופרכי' לרבא מדקתני המוציא נייר מחוק וכו' אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות וכו' ובשלמא לרב ששת ניחא דבעי בלובן שתי אותיות גדולות היינו דקתני אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות סתמא דמשמע גדולות ושלא יהא כנייר מחוק, אלא לרבא דאמר דבכל מקום דקתני סתמא שתי אותיות משמע שתי אותיות דידן גם בית אחיזה והכא נמי מיירי בדאית בי' אחיזה בלובן הכא ודאי בית אחיזה לא צריך בלובן דהא איכא נייר מחוק טובא דחשיבא בית אחיזה כן נראה מדברי רש"י ז"ל. ולי נראה לפרש דרב ששת בעי נייר שאינו מחוק כדי לכתוב שתי אותיות גדולות ובעי נמי בית אחיזה דאין כתיבה בלא אחיזה אלא דלדידי' בית אחיזה סגי לי' בנייר מחוק, והשתא אתיא לי' ברייתא שפיר דאיכא נייר מחוק ואיכא נמי לובן דהיינו שאינו מחוק כדי לכתוב שתי אותיות גדולות דסתמא דשתי אותיות הכי משמע, ורבא פליג עלי' ובעי בית אחיזה בנייר שאינו מחוק וסגי לי' בשתי אותיות דידן והכל בנייר שאינו מחוק, והיינו דקשיא לי' ברייתא דקתני שיש בלובן לכתוב עליו שתי אותיות וכיון דקתני סתמא משמע דאיכא בלובן כל שיעורי' וכיון שכן בית אחיזה דהיינו נייר מחוק לא צריך למתניי' והוה לי' למיתני' המוציא נייר חלוק כדי לכתוב שתי אותיות כי האי דלעיל ולא הוה לי' למיתני המוציא נייר מחוק דלרבא אין צורך לנייר מחוק ולא תקשי לרב ששת ברייתא דלעיל דקתני סתמא המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב עליו וכו' ולא תני בה כלל נייר מחוק כנ"ל:

ת"ק סבר אסור לשהות שטר פרוע. והילכך לא משהי לי' לצור על פי צלוחיתו והא לכולי עלמא הוא דללוה לא חזי דלא משהי לשטרי' דילמא נפיל והדר גבי מיני', ור' יהודה סבר מותר לשהות שטר פרוע פי' ובשאין בכולו אלא כשיעור ליתן על פי צלוחית קטנה שאלו נקרע שוב אינו ראוי, ולעיל דאמרי' או בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פוליטון מיירי לאחר שנקרע קרע ב"ד:

ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל היכא דלא מקיים לי' הלוה אע"ג דמודה בי' לא מהנה ולא מידי דכיון דהשתא מיהת לא משכחת עדים לקיימו לא חשיב שטרא וליכא למימר דהא צריך לו לצור על פי צלוחיתו דמיירי בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דאין בו כדי לצור. א"נ דלא יצור צלוחיתו דחייש דילמא משכח דמקיים לי':

[דף ע"ט ע"א] רבא אמר דכולי עלמא מודו בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא בכותבין שובר קא מיפלגי, והא ודאי כיון דבהכי מוקמי' לה ה"ה דמצי למימר מודו בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא משום דהכי קושטא דמילתא מוקמי לה הכין:

ור' יהודה סבר אין כותבין שובר. פרש"י ז"ל ואע"פ שכבר פרעו צריך להחזיר לו מעותיו אם לא ימצא השטר, וזה דין מחודש שלא נמצא בשום מקום אלא בזה וכתב הרא"ה ז"ל דהוא הנכון שבפירושים, וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב בשם הרשב"א ז"ל דנפקא מינה לדידן דקיימא לן כרבנן דכותבין שובר שאם יש נאמנות בשטר כגון שכתוב בו ויהא נאמן כשני עדים כשרים לעולם שאין כותבין שובר ואם לא יתן לו שטרו מחזיר לו מעותיו ואכיל הלה וחדי ואינו מספיק לא חותם ידו ולא העדת עדים לפי שכבר האמינו כשני עדים, ומיהו אם כתב לו בב"ד שובר הא ודאי אין מחזיר לו כלום אלא אדרבה מגבין אותו לכתחלה בב"ד כיון דקיימא לן כותבין שובר ע"כ. וי"מ דר' יהודה סבר דכיון שיש למלוה לפרוע הסופר שכתב השובר חיישינן שמא לא יפרע הלוה ולא יוציאנו ועדיין רוצה המלוה בשטרו, ות"ק סבר דודאי לוה יוציאנו דבשביל מעות מועטים לא יעכב שוברו ביד הסופר והילכך לא חשיב לי' השטר, וזה אינו שהרי מן הדין חייב להחזיר לו השטר בלא כלום ולא איירי' בשקרי ואינו בדין להתחייב בכך דחשיבא לי' שטרא מפני שיכול ליטול ממנו שלא כדין: