ר"ן (מיוחס לו) שבת צה

א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. וכתב הר"ר אשר ז"ל מלוניל דמהכא שמעי' לכל איסורין שבתורה שאם נפל כזית חלב ברוטב ובקיפה שמשערין ששים רביעיות לאותו זית הואיל ואם הי' לח הי' באותו זית רביעית. וכן מצאתי לרא"ה ז"ל בהלכות שלו שכתב כבר אמרנו למעלה שכשמשערין שיעור זה של ששים משערין אותו ברוטב ובקיפה ובחתיכות וכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכשיעשה קרוש יעמוד על כזית ע"כ ואינו מחוור דלא אמרו אלא לענין הוצאת שבת דבעי' מידי דחשיב ובציר מהא לא חשיב וכן נמי לענין טומאה דבעי' כזית בשר ובציר מהא לא חשיב למיהוי כבשר לטמא אבל בשאר איסורין כזית בכזית משערין משום דששים שיעורא דרבנן הוא דמדאוריותא חד בתרי בטל והילכך אזלי' לקולא. ועוד דאם איתא דבשאר משקין נמי אמרי' דכזית קרוש הוי רביעית בלח אמאי איצטריך רב יוסף לומר ר' נתן ור' יוסי בר' יהודה אמרו דבר אחד דהא פשיטא לן דהאי שיעורא בכל משקה הוא, ועוד אביי אמאי קא דחי ליה אלא ש"מ כדקאמרן, וכן כתב בעל העטור ז"ל בהכשר הבשר וכן הורה הרשב"א ז"ל וכן עמא דבר על פיהם:

[ע"ב] ולובן ביצה כדי ליתן במשיפא. פי' במשיפא של קילור שרגילין לשופו בחלב אשה:

קילור כדי לשוף במים. פי' שיש בו כדי להמחותו במים לשתי עינים:

כדי אחיזה ושיפא. שיהא בקילור כדי מה שנאחז בראשי אצבעותיו לבד משיפה:

. לאפוקי הדרוני דלא סביבות המכה:

אבר קטן של קטן בן יומו, והוא אצבע קטנה שלו או אחד מפרקי אצבע קטנה שלו:

מאי לאו בהא קמיפלגי וכו' ור' נתן סבר אבר קטן דגדול או אבר גדול של קטן. דהא חד קטן קאמר או אבר אי גוף, ודחי' לא דכולי עלמא וכו' וא"ת למה לי לאפוקי מדבי ר' ינאי דהא למסקנ' על כרחין כתנאי אתיא וכר' שמעון בן אלעזר. וי"ל דמתני' קשייתי' דתני סתמא כדי לסוך אבר קטן ולא תני אבר קטן שבבנים כדתני במתני' סיד כדי לסוד קטנה שבבנות:

[דף ע"ח ע"א] לבר ממיא דמסן ולא מטללי פרש"י ז"ל שאין משקה יפה להמחות הקילור כמים מפני שאינו עב ואינו מסכך בעין כשאר המשקין שהן עבין ונדבקין על העין ומעכבין הראות והוא הנכון:

אטו מצניע לאו מוציא הוא פרש"י ז"ל והלא אינו חייב אלא ע"י הוצאה וקשיא לי דדילמא ה"ק בד"א במוציא שלא הצניעו דבהא הוא דבעי שיעורא, "אבלא בדבר שהצניעו המוציא אפי' בכל שהוא חייב משום דאחשבי'. וי"ל דמשמע ליה מצניעי סתמא דבהצנעה לחוד מחייב בלא הוצאה, אי נמי דהוה ליה למימר הכין בהדיא בד"א במוציאו (ולא) הצניעו אבל הצניעו ומוציאו בכל שהוא משום דאחשבי' אבל מדקתני מצניע סתמא משמע דאפי' מצניעו אחר מיחייב עלי' משום מחשבתו של זה וכרשב"ג וה"ה דהוה מצי לאוקומה במוציא עצמו שהצניעו אע"ג דקתני סתמא מצניע אלא דהא קמ"ל דרשב"ג היא וה"ק בד"א במוציא שאין לו לילך אלא אחר הוצאתו לפי שאינו יודע חשיבותו של דבר ובהא הוא דבעי' שיעורא אבל בדבר שהוא יודע חשיבותו של דבר יש לו לילך אחר מחשבתו של מצניע, זו היא שיטת רש"י ז"ל בעיני. והרמב"ן ז"ל פירש אטו מצניע לאו מוציא הוא אי לאשמועי' דמצניע בכל שהוא ליתני בד"א בשאר כל אדם אבל במצניע שכל שהוא אלא ש"מ דס"ל דמצניע לאו מוציא הוא, וה"ה דהוה ליה לאקשויי דכיון שהמוציאו אינו מצניעו אמאי מחייב בכל שהוא אלא דאלומי אלים לקושיא, ופריק דלעולם מצניע לאו מוציא הוא ומיירי באדם שדעתו תלויה באחרים ואינו מוציאו לפי שהוא חשוב בעיניו אלא שעושה מאמר רבותיו, והרא"ה ז"ל הוסיף על זה ביאור שכתב דפשיט' לן ודאי דבין לר' שמעון בן אלעזר בין לרבנן איכ' הפרש בין מוציא למצניע אלא לישנא הוא דקשי' לן קא למימר בד"א במוציא, אבל במצניעו כל שהוא ומדנקיט במצניע סתם משמע דאפי' אדם אחר מתחייב עליו בשביל זה שהצניעו והא דלא כרבנן דלית להו חייב זה במחשבתו של זה ומתניתא ודאי רבנן היא ולהכי לא ניחא ליה לפרושה כפשטה דבמצניע יתחייב עליו אדם אחר דהא לא אפשר אלא מאי קאמר במצניע דלאו מוציא והיינו דקא מתמה עליה אטו מצניע לאו מוציא הוא ומוקי לה בתלמיד שאמר לו רבו וכו' דבהא מודו רבנן:

ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין וכו' פירש אע"ג דאינהו אמרי שאם הצניעו רבו אפי' בכל שהוא מודים דבשופכין ליכא דמצנע להו ואינו חייב אלא ברביעית דבהכי חזו:

מתני' גמי כדי לעשות תלאי וכו'. והאי שיעורא זוטר ממוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה דהא נפה וכברה אינן כבדים ודבר מועט סובלן, ור' יהודה פליג ומחמיר יותר דאפי' בשיעורא זוטר טפי מיחייב והיינו כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן, י"מ דחבל או גמי כדי לקשור מנעל קטן ברגלו שלא יפול ורש"י ז"ל פי' מדת מנעל להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ומיהו בירושלמי אמרו דקטן שאמרו בקטן שיודע למעול: