ר"ן (מיוחס לו) שבת צג

דמלתא נקט דסמוך לצידתו פוצעין אותו:

שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה וכו'. י"מ ואע"פ שאי אפשר בלא מיתה כיון דלא מתהני במיתתו שרי לר' שמעון דהא מודה ר' שמעון במלתא דלא ניחא ליה ולא מתהני מיניה דאע"ג דפסיק רישי' הוא דשרי וכמו שכתב הרב בעל הערוך ז"ל. וי"מ דהכא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה אתי' בה. וא"ת א"כ כיון דר' יהודה מחייב בין בדבר שאינו מתכוין בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ליחייב תלת תרי הא דאמרן וחדא משום נטילת נשמה תירץ הרמב"ן ז"ל דכיון דלא ניחא לי' וקשי ליה במיתתו אפי' ר' יהודה מודה בהא דלא הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו חייב משום נטילת נשמה [ע"ב] צובע במאי ניחא ליה. כלומר היכי שייך הכא צובע אצל שוחט:

והיינו מעבד. פי' ובמעבדו סגי ליה למתני דהא מליחה צורך עיבוד הוא ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דקא חשבי' להו לתלת דהתם בשלשה עניינים הם זה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח אבל באלו לא נשתנה העור:

אפיק חדא מינייהו. פי' מן החשבון אבל לא מן החיוב:

אמר רב אשי אפי' רבה וכו'. ליכא למשמע מינה דס"ל לרב אשי כרבה משום דמפרש למילתי', ולמפסק הילכתא כותי' דלא היא דרב אשי כרבא ס"ל דאין עיבוד באוכלין ורב אשי לדבריו דרבה קאמר ולי' לא ס"ל וכן פסק הרי"ף ז"ל כרבא דאין עיבוד באוכלין:

השף בין העמודים. פרש"י ז"ל מהלך בין העמודים כדי להדק ולהחליק העפר שבסביבותיהן. ואינו נכון אלא להחליק העור על ש העמודים:

והמסתת את האבן בשבת חייב משום מכה בפטיש פרש"י ז"ל אחר שנחצבה מן ההר הוא מתקנה לדעת אורכה ורחבה, וזה קשה דא"כ ליחייב משום מחתך דהא מיכוון אמשחתא וליחייב עוד משום ממחק שהרי מחליקה. וי"ל דאין הכי נמי דחייב משום תלת וה"ק חייב אף משום מכה בפטיש.. וי"מ דמיירי באבן שנתקנה כבר אורכה ורוחבה אלא שהוא מתקנה עכשיו דק דק כדי ליפותה והילכך אינו חייב משום מחתך דהא אינו מחתכה ומשום ממחק נמי ליכא דהא אינו אלא כדי ליפותה ואין בזה צורך כלל ואנן בעינן דומיא דממחק עור דמשכן דאית בי' צורך וי"מ דסיתות אבן. הוא לאחר שנתנה בבנין שנותן עליה בקורנס או בפטיש לקובעה יפה וזהו גמר מלאכה דידה:

ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב'. פי' משום דהוה ליה כמוחק שתי אותיות ואע"ג דלא בעי' כדי שיהא מקום לכתוב שתי אותיות גדולות כאותה שמחק דהא לא אפשר מ"מ בעי' כעין אות שמחק שיהו בינונית ומאותה כתיבה שמחק שאם היא כתיבה אשורית בעי' נמי אשורית דאי לא אינו חייב לפי שאין לך מוחק אות קטנה אשורית שלא יהא בה כדי לכתוב שתי אותיות בכתיבה שאינה אשורית כגון מיש"ק שלנו וא"כ מאי גדולה ולא קתני גדולה אלא לאפוקי שיהא מקום כעין אותה שמחק לכתוב שתי אותיות בינוניות מאות אות שמחק שאם הוא אל"ף שיהא מקום לכתוב שני אלפין בינוניים ואם הוא בי"ת שיהא מקום לכתוב שני ביתין בינוניים או אחרות דומיא דהני דאי לא אין לך מוחק אות אפי' בינונית שלא יהא בה לכתוב שני ווין או שני יודין ומאי גדולה דקתני, דאין לומר מאי גדולה ה"ה בינונית ולאפוקי וא"ו או יו"ד קא אתי שאם מחקם אינו חייב משום דלא הוו גדולות דזה דחוק הוא מאוד. ועוד דתינח באותיות בכתיבה מאי איכא למימר, ומיהו מ"מ לא בעי' שיהיו שם דומיא דשם משמעון או יה מיהודה דלא נאמרו אלו אלא כדי לחייב משום מלאכת מחשבת לבד דסד"א כיון דאין במחשבתו אלא לכתוב שמעון או יהודה לא ליחייב קמ"ל כיון דשם הוא חייב אבל בכותב שתי אותיות באיזה אות שתהיה חייב דהא הוו בקרשים ז"ח ט"י כדי לזווגן אע"פ שאינן שם כן ראיתי לתלמיד אחד בשם רבו הרשב"א ז"ל:

זה חומר במוחק מבכותב. פי' וקמ"ל דמאן ת"ק ר' מנחם בר' יוסי הוא:

חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה. פירוש וה"ה דמאלו קא דייק דליכא למימר תנא ושייר מדקתני אלו. ועוד למדנו ענין זה מדקתני משנה יתירא, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת דהא רישא נמי קתני הכין והא דדייק לר' אליעזר מאלו לאו מאלו לבד קאמרי' אלא מכולה סיפ' קאמרי' אלא דרישא דסיפא נקט דאי תנא אלו אבות ותו לא אכתי הוה אמינא אלו נקראות אבות ודאי שאף ר' אליעזר מודה בהו משום דהך דהואי במשכן קרי להו אב אבל לעולם חייב אתולדה במקום אב אבל מדקתני מניינא ש"מ דלא מחייב טפי חטאות אלא באלו, והילכך כי אמרי' חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה לאו מהא בלחוד קא דייק דהא איצטריך נמי לר' אליעזר אלא דבין מרישא ובין מסיפא קא דייק אלא דנטרי' לה עד סיפא:

אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מסך. פי' ואע"ג דאינייהו במשכן לא חשיבי למימנינהו במקום אלו: