ר"ן (מיוחס לו) שבת צב

ועוד דהא מכוון הוא לתלוש אלא הוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא אינו צריך לגיזה. ולי נראה דבר שאין מתכוין לגיזה, ואקשי' ומי אמר רב הכי והאמר רב וכו' ותולש לאו היינו גוזז ובי"ט שרי דתלישה דבהמה לאו היינו גזיזה אלמא משמע דהדר בי' דלא שייך עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים ומותר בי"ט לתלוש צמר במקום שחיטה ולשחוט משום שמחת י"ט ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וא"ת והיכי קס"ד מעיקרא למימר דבתלישת צמר איכא משום עוקר דבר מגידולו והרי סופה של מלאכה זו לדחות אצל י"ט שהרי הוא מותר לשחוט את הבהמה שהוא עוקר כל הגידול. וי"ל דשוחט לאו משום עוקר דבר מגידולו מחייב כלל אלא משום נטילת נשמה או אפי' משום צובע והילכך ליכא למימר סופה של מלאכה זו לידחות אצל י"ט דהא לאו מלאכה זו היא שנדחית אבל כשהוא תולש מחיים קס"ד דחשיב עוקר דבר מגידולו ולמסקנא לא קאי וכן תירץ הרא"ה ז"ל, וליכא למימר דהא דקאמר חייב משום גוזז היינו לאחר מיתה אבל מחיים חייב משום תרתי משום עוקר דבר מגידולו ומשום גוזז ולעולם מפלגי' בין מחיים ולאחר מיתה, לא היא דא"כ ה"ל לר' שמעון דהוא אמורא לפרושי הכין בהדיא. ועוד דאם איתא בבהמה מחיים אמאי שרי דנהי דלית ביה משום גוזז דלאו אורחה בהכי לגזוז אלא בכלי תיפוק לי' משום דהוי עוקר דבר מגידולו דאף ביד אורחי' לעקור, אלא ש"מ דל"ש בין מחיים ולאחר מיתה ואין אסור בתלישה אלא משום גוזז ועיקר בעיין דהתם לא הוה אלא אי אית ביה משום עוקר דבר מגידולו ואסור או לא ושרי ואסיקנא דלא. וגרסי' בירושלמי דפירקין תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השער לראות את המום ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור. א"ר יעקב בר אחא ר' שמעון בן לקיש כדעתי' דאתפלגין התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב ר' שמעון בן לקיש אמר פטור. ר' ירמיה בעי מחלפא שיטתי' דאתפלגין התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב כלומר כי היכי דחייב ר' שמעון הכא דקאמר תולש חייב משום גוזז דאלמא תלישתו היינו גזיזתו כך יש לו לחייב תולש בבהמת קדשים משום דתלישה היינו גזיזה. ופריק דלא דמי דשאני עוף דאין לו גזיזה ותלישתו זו היא גזיזתו אבל בבהמה דאורחה בגיזה אינו חייב בקדשים עד שיגזוז והביא ראי' לדבריו שיש חילוק בין בהמה לעוף לענין תלישה ואמר תדע לך שכן הוא התולש מן המתה חייב תלישתה זו היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז כלומר בבהמה דאיפליגו בה אינו חייב בשבת על תלישתה עד שיגזוז דתלישה דבהמה לאו היינו גיזה והילכך לגבי קדשים נמי יש חילוק בין עוף לבהמה. ור' יוחנן סבר דאע"ג דשאני לענין שבת לענין קדשים דא ודא אחת היא, ואין להשיב היאך יאמר מתה על עוף מה שלא נמצא בלשון המקרא שהרי כיון שעוף הוא שם כולל ויש בו זכר ונקבה אפשר לכנות בו לשון נקבה ולומר מתה כן פירוש מורי נר"ו וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ומ"מ למדנו דאין חילוק בתלישה דעוף בין מחיים לאחר מיתה וכיון שכן מותר לתלוש נוצה של עוף במקום שחיטה בי"ט שהרי הותר בו לאחר שחיטה לצורך אוכל נפש וכיון שכן ה"ה קודם שחיטה שהדין שוה בשניהם והואיל וסופה של מלאכה זו לידחות אצל י"ט ה"ה ג"כ מתחלה שהוא מותר וכן פסק הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שאסר לתלוש צואר של עוף קודם שחיטה הואיל ויכול לתלוש מערב י"ט וכן פסק הרשב"א ז"ל ולא בירר מאיזה טעם והמחמיר תבוא עליו ברכה:

והוא שקשרן. פי' שהרכיבן זה על זה ושזרן ביד דעכשיו מתקיימת התפירה ודלא כר' יהודה דאמר לקמן עניבה היינו קשירה:

[דף ע"ה ע"א] אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל בגד התפור שנתפרדו חתיכות הבגד זו מזו במקצת ויש חוט אחד שיכול למתחו ולחברן אע"פ שלא קשר חייב משום תופר. וי"מ והוא שקשר אחר מתיחתו וחייב בתרתי דאי לאו הכי לא קיימי ואינו חייב כלל, ולא נהיר, ומ"מ שמעי' דדוקא בגד התפור שאין דרך להדק ולהרחיב אבל שעושין במפתחי החלוק או בבתי ידים מותר למותחו שהרי עשוי הוא להדק ולהרחיב ולאו בגד תפור מיקרי וכן נמי כל תפירה שאינה מחברת זה בזה שהוא מותר למתוח החוט, וכן נראה הירושלמי דגרסי' התם המותח חוט צדדין חייב וטעמא משום דאותו החוט עשוי הוא להדק ולחבר שפתי הבגד לעולם וכן כתבו התוספות והיודע לחשוב בתקופות ומזלות וכו'. פי' רבי' יהונתן ז"ל לפי שהוא חכמה מפוארה ומכיר גדולות קונו שתקנם כרצונו ואין בהם כח לשנות מה שגזר עליהם ולא להיטיב ולהרע אלא ברצון הבור' שדן בהם בריותיו כחפצו ויכיר טעות המשתחוים לשמש ולירח שטועים בהם ואומרים שמריעים ומטיבים וידע להשיב את אפיקורוס ואת המגוש ע"כ והפוצעו אינו חייב אלא אחת וא"ת ליתני הפוצע חלזן פטור ור' יהודה מחייב ולא ליתני צידה כלל דבצידה כ"ע מודו, וי"ל דאורחא