ר"ן (מיוחס לו) שבת צא

באותה סעודה בלבד והכין פירשו לה בירושלמי גבי שמעתין דהכא וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל דבכולהו אזלי' לחומרא. וי"מ דה"מ בדברים שדרכן לבוררן לאוצר דכל דמנח להו מיחזי כמאן דמנח להו לאוצר. ולפי' צריך לאוכלן לאלתר.. אבל דברים דלאו אורחייהו לאנוחיהו לאוצר אפי' לבו ביום שרי דהא ליכא למיחש למידי ולפיכך מי שבורר גרעיני רמונים מתוך קליפתן אפילו לבו ביום שרי:

[ע"ב] האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן. כתב הרא"ה ז"ל דדוקא סילקא שהוא מחוסר הכשר אחר דהיינו בישול ולאפוקי פת וכל דבר הראוי לאכילה בלא מחוסר הכשר אחר דמותר דאוכלא דאיפרת ע"כ. וכן כתב בעל התרומה דמותר לחתוך בצלים בשבת בין ביד בין בסכין כיון דנאכל כמות שהיא והכין הוא בירושלמי, ומיהו דוקא בשבת הוא דאסור סילקא אבל בי"ט מותר שהרי ניתן לדחות אצל אוכל נפש, ויש מחמירין ואוסרין לפרר פת לתינוק בשבת לפי שהוא מחוסר הכשר אחר, ולא נהיר דכל דטוחן אחר טוחן לית ביה משום טוחן, ומיהו מותר לחתוך ירקות לצורך העופות שהרי אמרו מחתכין הדלועין לפני הבהמה:

האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן. פרש"י ז"ל שמבקע עצים דקים להבעיר אור ואי קפיד לבקען במדה חייב משום תולדה דמחתך את העור. וא"ת נימא ג"כ גבי מסתת את האבן דליחייב נמי משום טוחן, לא היא דגבי סילתי סלית להו לכולהו והוה ליה כטוחן מה שאין כן באבן דהנשאר הוא העיקר והסיתות אינו אלא ליפותה. והרי"ף ז"ל פי' האי מאן דסלית סילתי דמיירי בעצי דקלים שעומדין שיבי שיבי וכשמבקען יוצא מביניהן כמו קמח דק וחשיב ליה טוחן. וי"מ דמיירי בחותך עץ במגרה והנסורת היוצא ממנו חשיב טוחן ולא תקשי להני פירושי הא דסיתות אבן דהכא בשצריך לאותו נעורת:

קמ"ל דמירפא וכו'. פי' קמ"ל דמשום בישול נמי אית ביה ותרווייהו איתנייהו בה והילכך לענין בישולי כותים דאסיקנא במסכת עבודת כוכבים דלישרורי מנא קא מכוון ולית בה משום בישולי כותים ה"ק לשרורי נמי קא מכוון ותרווייהו אית בה אלא כיון דשרורי מנא נמי איכא ולא בישול מנא בלחוד לית ביה משום בישולי כותים, וליכא למימר דלגבי שבת נמי כיון שאינו צריך לאותו בישול ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ועוד דבר שאינו מתכוון דהא כיון דאי אפשר בלאו הכין פסיק רישיה הוא וחשבי' ליה כמלאכה הצריכה לגופה דהא בישולי ושרורי מנא באין כאחד, ובהלכות הרי"ף ז"ל נמצאת גירסא אחרת האי מאן דשדא וכו' חייב משום בונה, ואין הטעם כעיקר ובכולהו ספרי דוקני לא אשתכח כן:

האי מאן דעביד חביתא חייב שבע. פרש"י ז"ל טוחן הרגבים ושוחקן הדק הרי כאן טוחן ובורר הצרורות הגסות מתוכו הרי שתים, ומרקדו בנפה הרי שלש, ומגבל הטיט דהיינו לש הרי ארבע, וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק ויש כאן חמש, ומבעיר את האור בכבשן הרי כאן שש מצרפו בתוכו והוא מבשל הרי כאן שבע. אבל משום בונה לא דס"ל לרב ז"ל דאין בנין בכלים, ולא נהיר דדוקא כעין מנרתא דחוליות אבל כלי אחר אית ביה משום בונה. ובירושלמי קא חשיב בכולהו משום בונה. ונראה לי דהא לא חשיב בירושלמי הבערת האור בכבשן וחשיב בונה משום דהבערה אינה בגוף הכלי ואיהו לא חשיב אלא מלאכות הנעשות בגוף הכלי:

תנורא חייב שמונה. הני שבע דאמרן ועוד אחרת דבתר שצורפו בכבשן טח עליו טיט שיהא עב וחומו משתמר יותר והוא גמר מלאכה ויש כאן משום מכה בפטיש:

האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות. משום קוצר ומשום נוטע ומשום מעמר ומשום בונה ומשום ממחק ומשום טוחן ומשום מחתך ומשום מסיך ומשום עושה שתי בתי נירין ומשום אורג ומשום מכה בפטיש ורש"י ז"ל חשיב משום בורר שבורר הקנים היפות, ואין צורך דמיירי בשחתכן כולן יפות דאין צריך לברור כנ"ל. ואי חייטא לפומה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה והרי כאן י"ג חטאות תולש חייב משום גוזז. פי' הרמב"ן ז"ל דכיון דקאמר משום גוזז שמעי' דתלישה דעוף כגזיזה דבהמה ומה בהמה ליכא למיפלג בגזיזה בין חיים לאחר מיתה דאפילו לאחר מיתה הגוזז שלחין חייב אף בעוף ליכא למיפלג בין חיים ולאחר מיתה דהתולש ממנו חייב דתלישתו היינו גזיזתו ואפי' לאחר מיתה ועוד דלא קאמר התולש חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוה שמעי' מינה דדוקא בחיים אבל לא לאחר מיתה משום דעוקר דבר מגידולו הויא תולדה דקוצר וקוצר ליתי' בבעלי חיים אלא בגידולי קרקע ולאפוקי ממאי דקס"ד התם בבכורות פרק הלוקח בהמה מן הכותי דתנן ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער פי' אף ע"ג דגזיזה בבכור אסירה ובלבד שלא יזיזנו ממקומו' ואמרי' בגמר' כנגדו בי"ט מהו וכו' ובי"ט אסור משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו או דילמא וכו' תולש היינו גוזז. פי' והוה לן למיסר גבי בכור וטעמא דשרי משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין כלומר ור' שמעון הוא ולאו דוקא דבר שאין מתכוין דהא פסיק רישי' הוא