ר"ן (מיוחס לו) שבת פט

דהא קצירה צריך הוא למה שקוצר:

תנא החורש והחופר שחפר בסכין והניח העפר במקומו ושלשתן מיירי שעשאן בשדה:

היתה לו גבשושית וכו' בשדה חייב משום חורש שהרבה פעמים אדם חורש שאין דעתו אלא להפך בעפר לתיקון השדה ולא לזריעה והילכך כל תיקון השדה חשיב משום חורש:

ואפילו לר' יהודה דאמר חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. גבי הוצאת המת, ה"מ מתקן שמפנה פתו מן הטומאה:

תנא הקוצר והבוצר וכו' כולן מלאכה אחת הן פי' כולן אבות הן אלא שהם מענין אחד ונמנין באחד וזה בזרעים וזה באילנות וכן פי' רבינו יהונתן ז"ל דכולן קוצר הוא אלא שאין שם זה נופל על זה ואבות הן כל אחת ואחת ולא תולדות אלא שאב אחד הוא ולא שנים ושלשה ולא מיחייב מכל החמשה אלא חטאת אחת ע"כ:

האי מאן דשדא פסא לדקלא ואתר תמרי וכו' ואחת משום מפרק. פרש"י ז"ל זרק פיסת רגבים לדקל והשיר התמרים מן הדקל חייב משום מפרק דהוה תולדה דדש דמה דש מפרק התבואה משבולי' גם זה מפרק האילן שאינו סובל כל כך מלשון פורק את החמור ואינו מחוור דאין דישה במחובר אלא בתלוש, והנכון שבזריקת האבן נפל אשכול של תמרים ובנפילתו לארץ נשרו התמרים מן האשכול והרי הוא כנשירת גרעינין מן השבולת:

והמנפץ והמנפט. פי' ניפוץ פשתן מגבעוליו וניפוט שמנפט גרעינין הנמצאין בתוך צמר גפן שהן הזרע שלו וכולהו דש גמור נינהו ואב אחד הוא אלא ששמם משתנה. אבל בצמר רחלים ואלים תיקון שלו נקרא מנפץ במשנה והוא אב בפני עצמו ואינו תולדה דדש:

[דף ע"ד ע"א] וליחשוב נמי כותש. דהא הואי במשכן שהיו כותשין הסמנין להשיר קליפתן החיצונה לצבוע יפה אלא כיון דדמיא לדש והויא תולדה דידה לא חשיב והכא נמי כיון דכולהו תלתא דמיין להדדי אמאי חשיב להו:

אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. כלומר אע"ג דהואי במשכן לא חשיב אלא מלאכות החשובות שהיו במשכן כגון דש וזורה ובורר דהכל עבדי להו מה שאין כן בכותש דלאו הכל עבדי לה שהרי עני אוכל פתו בלא כתישה והוי ליה תולדה דדש ופי' הרא"ה ז"ל דעני לאו דוקא דא"כ אפילו מרקד נמי לא ליחשוב מדאמרינן בסוף פירקין שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה אלא דרוב בני אדם עניים הם לגבי כתישה ולאפוקי עשירים גמורים ומיעוטא הוא והילכך כיון דרוב העולם אוכלין פתן בלא כתישה לא חשיבא אבל עניים דעיסה בלוסה מיעוטא הוא וכיון דאין רוב העולם אוכלין פתן עיסה בלוסה חשיבא ומיהו לענין חלה הוא דמחייב דרחמנא אמר ראשית עריסותיכם.. והא דאמרי' בפרק הזורק הך דהואי במשכן חשיבא וקרי ליה אב לאו למימר דכל המלאכות שהיו במשכן היו חשובות אלא ה"ק הך דהואי במשכן וחשיבא קרי לי' אב. ור"ת ז"ל פי' וליחשוב נמי כותש, דקס"ד שהיו כותשין השעורים ועושין מהן פת לבדוק התכלת שהיו נותנין אותו תוך פת של שעורים, ופריק דבלא כתישה היו בודקין, ולא נהיר פי' זה וכמו שדחאו הרמב"ן ז"ל:

ה"ג רבה אמר *) בורר ואוכל פחות מכשיעור וכו' ולא גרסי' אלא אמר רבה דלא לפרוקי קושיא דרב חסדא אתי דהא ודאי פחות מכשיעור לבשל אסור וכדאקשי ליה רב יוסף אלא לא שמיע ליה לרבה קושיא דרב חסדא אלא לפרוקי ברייתא אתי והא דרבה סיפא ורישא בבורר לבו ביום, וכן פירש הרא"ה ז"ל:

**(הגה"ה א"ה לפנינו הגי' אלא אמר רב חסדא:

)** אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד, פי' כדי לאכול לאלתר. בנפה וכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת ואפילו כדי לאכול לאלתר. וכתב הרא"ה ז"ל דלרב יוסף לא נצרכה לפרושי דינא דקנון ותמחוי אלא ניחא ליה למכלל במתניתא פירושא דכולהו דיני ע"כ. וי"מ דמלישנא דברייתא משמע ליה הכין דלא שייך בורר דמשמע מותר לכתחלה גבי חייב חטאת אלא גבי חייב חטאת שייך פטור אבל אסור והיינו קנון ותמחוי וגבי פטור אבל אסור שייך מותר, והילכך תלתא דיני קתני וכן תירץ הרמב"ן ז"ל. וי"מ דבקנון ותמחוי דפטור אבל אסור ה"מ כדי לאכול לאלתר הא לבו ביום חייב חטאת. וכן נראה דס"ל לקמן לרב ירמיה דבקנון ותמחוי לבו ביום חייב חטאת ולאלתר אסור. וכן נראה מהא דפ"ק דביצה המולל מלילות וכו' מנפח על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי וההיא לאלתר היא דמותר ביד ואסור בקנון דאלו להניח אפילו לבו ביום אסור כדתנן המולל מלילות וכו' ואם ניפח ונתן לתוך יד חיקו חייב וא"ר אלעזר וכן לשבת דבהא נמי דרך ברירה בכך:

בורר ומניח אוכל מתוך פסולת. פי' ביד ולאכול לאלתר אבל פסולת מתוך אוכל לא יברור ואפילו ביד ולאכול לאלתר משום דדרך ברירה ליטול פסולת מתוך אוכל:

אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר. בורר ומניח לאלתר. כתב הרא"ה ז"ל דהיינו לאכול לאלתר באותו מעמד ודוקא אוכל מתוך פסולת דרב יוסף ורב