ר"ן (מיוחס לו) שבת פח

מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. פירוש ותולדותיה' רבים:

והמעמר שהוא צוברם במקום אחד וקושרם:

והדש להוציא הבר מן הפסולת שעליו. והא דקא חשיב דש וזורה ובורר אע"פ שדומין זה לזה דכולם להסיר הפסולת מן האוכל, לפי שאין מעשיהן שוין ואינן בזמן אחד בבת אחת אלא זה אחר זה, כן פי' רבינו יהונתן ז"ל. אבל בגמרא פירשו בסוף טעמא אחרינא:

הגוזז את הצמר והמלבנו וכו'. ושיעור מלבן מכבס ומנפץ וצובע וטווה מפרש בפרק האורג אבל הזורע עד האופה שיעורייהו כגרוגרת, ושיעור גזיזה דלא קא חשיב התם נראה שהוא כשיעורי' ושיעורי' כמלא רחב הסיט כפול, שהסיט הוא הפרש בין אצבע לאמה כמה שיכול אדם להרחיב ופי שנים כזה הוי שיעורי' וכן פי' רבינו יהונתן ז"ל:

והעושה שני בתי נירין. שמעביר שני חוטין באותו כלי הנקרא לי"ס:

והאורג שני חוטין. אע"פ שלא יארוג אותם ברוחב כל היריעה אלא כשיעור מלא רוחב הסיט כפול מיחייב:

והפוצע שני חוטין. נפסק החוט באמצע היריעה ורוצה לחבר לו ולהשלימו פוצע שני ראשי החוטין ושוזרן בראשי אצבעותיו ואף ע"פ שלא קשרם מתקיים הוא החוט עד שיארג, ופעמים שקושר אותם בלא פציעה והיינו קושר דקתני הכא, ופעמים שצריך האורג להתיר קשרים הנמצאים בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטויי' לפי שאינם נקשרין כהוגן והוא קושרן כרצונו:

הממחקו המגרר שערו או הבשר שנשאר בעור מצד הבשר:

והכותב שתי אותיות. פי' שכן היו כותבין בקרשי המשכן בראשונה אות אחת ובשנית שתי אותיות לידע שזו היא בת זוגו:

והמוחק ע"מ ליכתוב שתי אותיות. פי' שפעמים במשכן היו טועים בכתיבתן כשרושמין הקרשים והיו מוחקין אותו סימן ע"מ לתקן:

הבונה והסותר. פירוש ודוקא סותר ע"מ לבנות דומיא דקרשי המשכן שהיו בונין בשעת חנייתן:

המכבה והמבעיר. פי' במכבה ע"מ להבעיר דומיא דסותר או מכבה ע"מ לעשות פחמין שכן במשכן מכבין האש שלא יקדיחו הסמנין:

המכה בפטיש פירוש ר"ח ז"ל שלאחר שנעשה הכלי משוה פניו והיא בעצמה אינה מלאכה שהרי כבר נעשה הכלי' אלא שגומר המלאכה ומכאן למדו לכל דבר שהוא בעצמו אינה מלאכה אלא שעל ידו נגמרה לחייבו על גמר מלאכה כנופח בכלי זכוכית פעם שניי' שע"י כן נגמרת המלאכה והוא חייב כנופח נפיחה ראשונה שהיא המלאכה, וכדומה לזה פירוש רבינו יהונתן ז"ל שדרך האומנין כשגמרו מלאכתן מעיינין בה אם נשאר דבר מועט לתקן מתקנה בקורנס שהרי בידו לעגל אותה או להרחיבה במקום שאינה רחבה כשאר החתיכה או לקצר אותה אם היא רחבה משאר החתיכה ולפי שבפעם אחת בלא טורח גדול נתקן קרי לי' מכה בפטיש:

והמוציא מרשות לרשות. פי' והכנסה בכלל דתנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לי' כדאמרינן בריש פ"ק דמכילתין, ואפשר דהיינו טעמא למעביר ארבע אמות בר"ה דהאי נמי עקירת חפץ ממקומו הוא. והאי דלא תני' הושטה פירשו בירושלמי מפני המחלוקת שנחלקו בה לפנינו איזו היא הושטה שחייבין עלי':

[ע"ב] גמרא תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. פי' שהיתה ארץ קשה וחורשים והדר זורעים ואח"כ חורשים אותה לכסותה ולהכי תנא לה להא לאשמעי' דאף על חרישה שניי' חייבין עלי':

תנא הזורע והזומר והנוטע וכו' כולן מלאכה אחת הן. פי' כולן אבות הן אלא שהן מענין אחד ונמני' באחד ובכלל זורע נינהו ואם עשאן כולן חמשה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכדאמרי' העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה א' וכו' והוה ליה כאוכל חלב וחלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת. וכתב הרא"ה ז"ל דלא דמי לזורה ובורר ומרקד שנמנין בשלשה דהתם שלשתן צריכין בדבר אחד אבל כאן היכא דאיתי' להאי ליתא להאי וכולן ענין נטיעה וזריעה הן וכי בעי למימר דהוי תולדה פריש בהדיא חייב משום הכי עכ"ל:

זומר חייב משום נוטע. פי' תולדה דנוטע הוא ומבריך ומרכיב נמי תולדה דזורע היא ומאי דאיתמר לעיל כולן מלאכה אחת הן אזורע ונוטע קאי ואינך כולהו תולדות:

אימא אף משום זורע. פירוש אבל זומר דוקא משום נוטע ולא משום זורע ונפקא מינה לענין התראה דזומר אי איתרי בי' משום נוטע חייב אבל משום אינך לא ומבריך ומרכיב הויא התראה בין משום נוטע בין משום זורע. ורש"י ז"ל פי' דנפקא מינה למאן דעביד תולדות עם האבות דמאן דעביד עם אב דידי' מיחייב חדא ותו לא:

זמר וצריך לעצים וכו' חייב משום קוצר. דכל היכא שהוא צריך לעצים הוי דומיא דקצירה