ר"ן (מיוחס לו) שבת פו

וסתמא קאמר לעולם ואפילו היתה לו ידיעה בנתיים ואע"ג דלכולי עלמא ידיעה בנתיים מחלקת שאני הכא בשפחה חרופה שעל המזיד אינו מביא אלא אשם אחד אפי' על כמה ביאות וכיון דכן כיון דאמרת דידיעה לא חשיבא באשמות ה"ה בידיעה שאינה מחלקת כלל ואפי' בידיעה דבנתיים עכ"ל, פי' לפירושו דעולא לא נחת השתא לענין ידיעה מכל וכל וה"ק כיון דידיעה באשמות לא. חשיבא ידיעה שהרי אין הקרבן בא על הידיעה אלא על המעשה שעשה והילכך כל שנסתפק אם עשה העבירה מביא קרבן אע"פ שאין שם ידיעה והילכך בעל חמש בעילות בשפחה חרופה בשוגג אע"פ שהיתה לו ידיעה בנתיים ולכולי עלמא ידיעה דבנתים מחלקת הכא לא חשיבא ליה ידיעה לחלק משום דה"ל כידיעה דאחר מעשה דעלמא:

[דף עב ע"א] אלא מעתה בעל וכו' והפריש קרבן וכו' דאינו חייב אלא אחת. פי' כי היכי דאמרת למאן דלא בעי ידיעה דידיעות דבנתיים לא מחלקת הכי נמי למאן דאמר הפרשות אינן מחלקות אית ליה בהפרשות דבנתיים דאינן מחלקות והוא דברי תימא דהפרשה דבנתיים אינה מחלקת:

אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה וכו' לא קאמינא לפי שאי אפשר לומר בקרבן שכבר הופרש שיחטא מכאן ולהבא ויתכפר בו:

והרי חטאות דבעי' ידיעה ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש. ואע"ג דפליגי בידיעה דאחר מעשה וכגון שנודע לו לאחר שאכל שני זיתים והכא מיירי שנודע לו בין ביאה לביאה הא פרישנא דידיעה דבנתיים דשפחה חרופה כידיעה דלאחר מעשה דשאר חטאות הוא וכטעמא דפרישנא דחדוש הוא גבי שפחה חרופה שמביא אשם על המזיד, ומ"מ שמעי' לריש לקיש דאע"ג דבעי ידיעה אין ידיעה מחלקת לדידי' וה"ה בשפחה חרופה דאינו חייב אלא אחת:

אמר ליה דילמא במעשה דלאחר הפרשה וכו' פרש"י ז"ל דדברי אביי הם דאיהו מותיב לה ואיהו מפרק לה, ועולא ורב דימי לא פליגי דעולא אתא לאשמעינן דלמאן דלא בעי ידיעה ידיעה היא דלא מחלקה הא הפרשה מחלקה, ורב דימי אתא לאשמעי' דלמאן דבעי ידיעה דוקא ידיעה דבתר הפרשה מחלקה אבל ידיעה גרידא לא מחלקא והיינו כריש לקיש דקס"ד דרב דימי ודאי אפילו לריש לקיש קאמר דחייב על כל אח' ואח' למאן דחשיבא ליה ידיעה לחלק באשם והדר אמרי' דלא אבל לר' יוסי דבעי ידיעה ולדידי' ידיעה דקודם הפרשה מחלקה לאו ככולי עלמא הוא אלא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש וכן סבירא ליה לעולא, וי"מ דרב דימי ועולא פליגי וה"ק ליה אביי דילמא במעשה דלאחר הפרשה קא אמרת דלמאן דבעי ידיעה ידיעה מחלקה ודלא כריש לקיש וכ"ש דהפרשה מחלקה ובהא אפי' ריש לקיש מודה דידיעה בהדי' הפרשה חשיבא אבל למאן דלא בעי ידיעה אפילו הפרשה לא מחלקה כגון הפרשות דשוגג או הפרשות דמזיד קודם מעשה. אמר ליה כי אתא רבין וכו' בא רבין להזכיר מה שהוא מוסכם בין עולא ורב דימי ומה שהוא ביניהם בלי מחלוקת:

[ע"ב] לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. מדברי רש"י ז"ל נראה כגון שהיה בפניו ירק תלוש וירק מחובר ונתכוון לחתוך את התלוש זה וחתך מחובר זה שהיה ג"כ בפניו. וזה קשה דא"כ היכי מחייב אביי דהא לתלוש נתכוון לחתוך ולא אתעבידא מחשבתו כלל, אלא הכא מיירי בשהכל דבר אחד ונתכוון להגביה את התלוש שסבור שירק זה תלוש והוא הגביהו ונמצא שהוא מחובר ובהגבהתו חתכו פטור דהא לא נתכוון לחתיכה כלל, לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שנמצא שהי' מחובר אביי אמר חייב דאע"ג דסבור שזה שחתך הי' תלוש ונמצא שהוא מחובר מ"מ הא איכוון לחתיכה בעלמא ורבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא. וא"ת והא אמר אביי לקמן נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע חייב ואמאי והא לא מכוון למקום ארבע וי"ל דודאי כוונתו לאותו מקום שיש שם ארבע אלא שסבור שהיה בו שתים ולא ארבע והא איתעבידא מחשבתו במקום שיש שם ארבע, והשתא ניחא הא דאמרינן לקמן משכחת לה אליבא דאביי דקא טעי בשיעורין בכי האי גונא:

ואלא דחזא אנדרוטא. שהיא צורת המלך שעושין לכבודו ואינה עבודת כוכבים:

אי דקבליה עלי' באלוה. שהיתה כונתו לשם אלהות מזיד הוא ואמאי קרי לי' שוגג ואי דלא קבלי' עליה באלוה ולא כלום הוא שהרי זו אינה עבודת כוכבי' כדפרישית ומיהו דוקא לפי שאינה עבודת כוכבים לא מחייב בלא קבלה אבל בעבודת כוכבים נעבדת בלא קבלה מיחייב וכן נראה דעת רש"י ז"ל וכן פי' הרא"ה ז"ל:

אלא מאהבה ומיראה. י"מ מאהבת העבודת כוכבים שהיא נאה בעיניו או מיראתה שמא תריע לו, ולא נהיר דמאי טעמי' דמאן דפטר שהרי מחשב הוא שיש בה כח להרע או להיטיב ועובדה כהלכתה ולכולי עלמא חייב שהרי רוב עובדי עבודת כוכבים סוברים שיש אלוה בעולם המנהיגו אלא שטועים בעצמם שיש כח לאותה עבודת כוכבים ועל זה הזהירה תורה שלא לעובדה, והנכון מה שפי' רש"י ז"ל שהשתחוה לעבודת כוכבים מאהבת אדם ומיראתו אבל יודע הוא בעצמו שאין בה כח כלל להרע או להיטיב ואינו מודה בה כלל והילכך לרבא פטור ואף ע"ג דאמרינן יהרג ואל יעבור