ר"ן (מיוחס לו) שבת פה

שמעון לאחר שקרב הקרבן או אחר זריקת הדם:

או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת כלומר בין בידיעה דקודם הפרשה ובין בידיעה דלאחר הפרשה אבל לכולי עלמא ידיעות דבין אכילה לאכילה הוו ידיעות לחלק וג"כ ידיעה דלאחר כפרה:

אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה ונודע לו בין ביאה לביאה אינו חייב אלא אחת. פרש"י ז"ל דהיינו ר' טרפון גבי ספק מעילה כגון שתי חתיכות אחת של קודש ואחת של חולין ואינו יודע מה אכל שאינו מביא אלא אשם א' וקרן וחומש ומתנה ואפילו נודע לו לאחר מכן כיון שממין שמביא על לא הודע מביא על הודע דלא דמי לספק כרת כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע מה אכל שמביא אשם תלוי וכשנודע לו שמביא חטאת משום דממין שמביא על לא הודע אינו מביא על הודע דלספק איל שהוא זכר ולודאי נקבה דאלמא ר' טרפון לא בעי ידיעה באשם ודאי שהרי זה מתחילה על הספק בא ואינו חייב להביא אחר כשיודע לו שאכל קודש, ור' עקיבא פליג עלי' ואמר שצריך להביא אשם ודאי אחר לכשיודע לו דס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה וקודם שנודע לו אינו מועיל תנאי על הספק לפוטרו לכשיודע לו, ואינו מחוור *) דהא מוכח התם דר' עקיבא נמי לא בעי ידיעה דאמר לי' ר' עקיבא לר' טרפון נראין דבריך במעילה מעוטה כלומר כיון שהוא מביאה עכשיו בענין שלא יצטרך להביא אשם אחר כשיודע לו ועוד דאמרי התם בגמ' מדברי כולם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה, אלא ר' יוסי הוא דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי דגרסי' התם שתי חתיכות א' של קודש וא' של חולין ובא א' ואכל את הראשונה והשני אכל את השניי' זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר' עקיבא ור' שמעון אומר שניהם מביאין אשם א' ור' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם ואקשי' ר' יוסי היינו ת"ק ופרקי' איכא בייניהו אם ירצה כלומר דת"ק סבר' זה מביא אשם תלוי אם ירצה וזה ג"כ וה"ה שאפשר לשניהם באשם א' ויתנו שניהם זה אומר אם אני מעלתי זה אשמי וכו' וכן האחר דסבירא להו לר' עקיבא ולר' שמעון דאשם ודאי לא בעי ידיעה, ור' יוסי פליג עלייהו דכל אחד יביא אשם ודאי לכשיודע לו חטאו משום דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי כי היכי דבעי' בחטאת, והכי פירושא אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בעל חמש וכו' משום דגמרי' ידיעות דבנתיים דשפחה חרופה מידיעות דאחר מעשה דשאר עבירות והא דנקט הכא שפחה חרופה משום דחדוש **) הגה"ה א"ה מכאן עד כי היכא דבעי בחטאת מוזכר בספר טוב עין מהגאון ריחד"א סי' י"ב ד' כ"ב על שם שיטת הר"ן:

הוא שמביא קרבן על המזיד ואפי' בעל כמה ביאות במזיד אינו חייב אלא קרבן אחד וכ"ש על השוגג שאינו מביא אלא אחד והילכך ידיעות דבין ביאה לביאה אינן כשאר ידיעות דבין מעשה למעשה דעלמא דמחלקות לכולי עלמא כדאמרי' לעיל אלא יש להן דין דידיעה דאחר מעשה ולמאן דלא בעי ידיעה בתחלה באשם ודאי כ"ש דלא בעי ידיעה בסוף וכיון דלא בעי ידיעה כי איכא ידיעה בין ביאה לביאה לא חשיבא ההיא ידיעה לדידי' לחלק ולחייבו אכל ביאה וביאה אלא חייב חדא ותו לא, אבל למאן דבעי ידיעה בתחלה חשיבא לי' לדידי' הידיעה לחלק כאלו הקריב קרבן בין ביאה לביאה דלכולי עלמא חייב אכל ביאה וביאה דהא לר' יוחנן דאמר לעיל גבי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו לאחר אכילת שניהם דמביא חטאת אכל חדא וחדא ה"נ לדידי' חשיבא לי' ידיעה דבין ביאה לביאה לחלק כאלו הביא קרבן בין ביאה לביאה:

ואיכא למידק מאי קא מדמה אשם מעילות לאשם שפחה חרופה ואם אמרו באשם מעילות דלא בעי ידיעה בתחלה לפי שהוא בא על הספק ויכול להתנות עליו אבל אשם שפחה חרופה אינו יכול להתנות ולומר אם בעלתי זה אשמי ואם לאו יהא אשם תלוי לפי שאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, והילכך גבי שפחה חרופה על כרחו סבירא לי' דחשיבא ידיעה דאי לא לא מצי לאיתויי אשם ודאי דאין מביאין אשם ודאי לעולם בלא ידיעה והרי הוא כאלו ידע בבירור שבא על שפחה חרופה וחשיבא לי' אותה ידיעה לחלק, ותירצו בתוספות דהכא שיודע שבעל ואינו יודע אם בעל שפחה חרופה או אשה אחרת יכול להביא אשם אחד ולהתנות עליו ולומר אם ודאי בעלתי זה אשמי ואם ספק יהא קרבן נדבה, וא"ת ודילמא חטא וחייב אשם וכסבורין הכהנים שהם שלמים ויתעכבו מלאוכלו עד שני ימים ונמצא מביאו לידי פיסול שהרי אשם זמנו יום ולילה ושלמים שני ימים, וי"ל דס"ל כמאן דאמר מותר להביא קדשים לבית הפיסול, והרמב"ן ז"ל פי' בשני אנשים שבאו על שתי נשים ואחת מהן שפחה חרופה ואין ידוע מי בא על השפחה ולמאן דלא בעי ידיעה סגי באשם אחד ויתנו חלקם זה לזה בחיים ויתנו עליו ולמאן דבעי ידיעה צריך שני אשמות כר' יוסי דאמר אין שנים מביאין אשם אחד. והרא"ה ז"ל פי' דאפילו לא משכחת אשם בלא ידיעה בשפחה חרופה לעולם הכא ה"ק כיון דבעלמא באשמות בהנהו דאיכא אשם תלוי ואשם ודאי אמרת דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ש"מ ידיעה באשמות לא חשיבא והילכך בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחד