ר"ן (מיוחס לו) שבת פד

שם טחינה אחת היא. פרש"י ז"ל ואע"ג דקמייתא בגרירה הוא דאתיא אמרי' גרירה לגרירה וזה כפי שפירשנו למעלה, והרא"ה ז"ל פי' דכיון דתתכפר מן הדין טחינה של שגגת שבת אי אפשר ג"כ לזו שלא תתכפר עמה:

ומי אית לי' לרבא גרירה. פי' ומטחינה דגוררת טחינה הוא דקא מקשה דהויא מדין גרירה אבל אידך מדינא הוא כדפרישי' לשיטת הרא"ה . ז"ל:

ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית אחר בהעלמו של שני. פי' שנודע לו תחלה מזית ראשון קודם שאכל זית שלישי אבל לא נודע לו זית שני קודם שאכל זית שלישי ונמצא ששני ושלישי היו בהעלם אחד אבל לא ראשון ושלישי, דהא הוה ידיעה בנתיים אבל אמצעי הי' בהעלם כולן והיינו דאמר רבא הביא קרבן על הראשון כמו שנודע לו תחלה ראשון ושני מתכפרין בו שהרי בהעלם אחד היו שניהם דלאחר שנאכלו שניהם נודע לו מן הראשון, הביא קרבן על השלישי אם נודע לו לאחר מכן מזית שלישי בשעה שרצה להפריש קרבן על הראשון ועדיין לא הביא קרבן על הראשון עד שנודע לו זית שלישי שלישי ושני מתכפרין שהיו בהעלם אחד ראשון אין מתכפר שהרי נודע לו קודם שאכל זית שלישי הביא קרבן על האמצעי אם נודע לו לאחר מכן זית אמצעי ועדין לא הביא קרבן על הראשון ועל השלישי נתכפרו כולן דכולן בהעלם של זה היו כנ"ל:

גרירה דגרירה לית לי'. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דוקא גרירה דגרירה שכשמביא קרבן על קצירה של שגגת מלאכות ומתכפרת עמה טחינה של שגגת שבת לאו משום גרירה הוא אלא מדינא כדפרישנא לעיל אלא לומר שכיון שעיקר הקרבן על קצירה של שגגת מלאכות שחלוקה ממנה לקרבן וטחינה של שגגת מלאכות כל עצמה אינה מתכפרת אלא ע"י קצירה שעמה הא חשיבא לי' גרירה דגרירה ע"כ:

אמר לי' חלוקין לחטאו' ומצטרפין לפום האי לישנא משמע דפשיטא לי' דחלוקין לחטאות ופשיט לי' מדחלוקין לחטאות אין מצטרפין וליתא דודאי לאו מילתא פשיטא הוא דהא רבא ואביי פליגי עלי' וסברי דאין חלוקין אלא תרתי אמר לי' לדידי סבירא לי דחלוקין לחטאו' וסבירא לי נמי דכיון דחלוקין לחטאות אין מצטרפין ומ"מ תפשוט מיהא דר' זירא לא הוה פשיטא לי' אין חלוקין לחטאות כאביי ורבא דא"כ פשיטא דמצטרפין:

משני מינין פטור. פי' דאין מצטרפין ולא קאי אפגול ונותר דודאי במעילה מוכח דמצטרפין לענין אכילה אע"ג דלענין חטאות חלוקין אלא אשארא קאי וכן פי' הרמב"ן ז"ל. והא הכא דחלוקין לחטאות וקא מצטרפין. פי' שאם היו שני זיתים בשני תמחויין הי' חייב שתי חטאות וכי הוו חצי זית מצטרפין וגבי קצירה וטחינה נמי אע"ג דחלוקין לחטאות דאי האי עביד כשיעור לכל אחד אין אחד מתכפר בקרבן חבירו אפ"ה דין הוא שיצטרפו קצירה וקצירה ויתחייב קרבן:

ולעולם ממין אחד ואמאי קרי לי' שני מינין וכו'. פי' ולאו למימרא דשני מינין פטור דקאמר דוקא מין אחד דהא אחלב ודם ונותר ופיגול קאי ועלה קא מייתי' לה דאמרי' חומר במין אחד משני מינין דאלמא מינין הרבה נינהו אלא ה"ק שני מינין דקתני כולל בין שני מינין חלוקין בין מין אחד שאכלו בשני תמחויין שאף הם דינן כשני מינין חלוקין של שני שמות, ובהא ניחא לי הא דקתני ויש חומר במין אחד משני מינין ואלו שני מינין אלו הם מין אחד אלא דקרי להו שני מינין משום לתיהו דשני תמחויין מכלל דרישא מין א' ותמחוי א' כדדחיק בסמוך וא"כ מאי חומר דקתני הא בשני תמחויין הא בתמחוי א' אלא דשני מינין דקתני שהן חלוקין ואלו אין מצטרפין אפי' בתמחוי א' מה שאין כן במין א' דמצטרפין בתמחוי א' כנ"ל:

[ע"ב] הכא במאי עסקי' כגון שהיתה לו ידיעה בנתיים. וקשיא לי אם כן הדרא קושיין לדוכתה דהא הכא דאי הוו שיעורן שלימה כיון דאיכא ידיעה בנתיים הם חלוקין לחטאות ואפ"ה כי הוו חצי זית מצטרפי, וי"ל דר' זירא מודה בידיעה שמחלקת דאלימא ידיעה ואע"פ שמצטרפין ואיהו לא אמר אלא בזדון שבת ושגגת שבת והא דשני תמחויין דמי לדר' זירא כנ"ל:

ר' יוחנן אמר חייב שתים. ר' שמעון בן לקיש אמר פטור, פי' משתים אבל חייב אחת:

ובהא פליגי דמר סבר ידיעות מחלקות כלומר ר' יוחנן סבר דאם נודע לו על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעת הראשון חייב שתים דידיעה זו מחלקת, ומר סבר דהיינו ר' שמעון הפרשות מחלקות אם נודע לו על השני לאחר שהפריש קרבן על הראשון מחלקת וחייב שתים אבל קודם שהפריש לא:

והא דקאמר אבל לאחר הפרשה מודה לי' ר' שמעון לר' יוחנן, נראה לי דלישנא יתירא הוא דהא קאמר ומר סבר הפרשות מחלקות והיינו לאחר הפרשה ודכוותה טובא בתלמודא, ואיידי דאיצטריך למימר בההוא לישנא אחרינא אבל קודם הפרשה מודה לי' ר' יוחנן לר' שמעון נקט רישא לאחר הפרשה מודה לי' ר' שמעון ולא לצריכותא כנ"ל:

דמר סבר הפרשות מחלקות היינו ר' יוחנן דאם נודע לו על השני לאחר שהפריש על הראשון מחלקות. ומר סבר כפרות מחלקות ר'