ר"ן (מיוחס לו) שבת פב

יודע עיקר שבועה ואמר לי' דמשכחת לה נמי ביודע עיקר שבועה וכגון ששגג בקרבן:

הכל מודים בתרומה וכו' עד שישגוג בלאו שבה. פרש"י ז"ל כסבור חולין ואין כאן לאו ע"כ, ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן, אלא ששגג שסבור שאין לאו באכילת תרומה, ואולי מדקאמר עד שישגוג בלאו שבה משמע דכל היכא ששגג בלאו אע"פ שיודע שיש בזה מיתה חייב הוא חומש ועל כרחין אם יודע שיש בה מיתה יודע הוא שיש בה לאו דהא ילפי' לה מיתה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קדש דאלמא יודע הוא קרא דכל זר לא יאכל קודש וזהו שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן כנ"ל:

חומש במקום קרבן קאי. פי' ונפקא מינה למונבז . דאם שגג בחומש הויא שגגה כנ"ל:

וההוא יומא לימות. בתמיהה כלומר אם לא יעשה מלאכה כדי פרנסתו נמצא הוא צריך להתענות ואיכא למיחש שמא ימות:

אמר רבא אם הי' מכיר מקצת יום שיצא בו וכו'. לא שיזכור איזה יום הי' בשבת אלא שיזכור שהיום יום שלישי ליציאתו אבל אינו זכור באיזה יום מן השבוע יצא מביתו ומתוך שהוא זכור שהוא יום שלישי ליציאתו עושה מלאכה כל יום שמיני וכן לעולם דליכא לספוקי בי' שיהא יום שבת:

קמ"ל זימנין דמשכח שיירתא ומיקרי נפיק בערב שבת, ויש אומר דצריך לעשות כדי שתי פרנסות ליומו ולמחרתו דאפשר שהוא שבת, ולא נהיר אלא מסתברא שעושה באותו יום כדי מה שיוכל לעשות עד כדי פרנסת של שבעת הימים:

[דף ע' ע"א] מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פי' רישא הוא דקשיא לן אמאי אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה כסיפא אבל סיפא לא קשיא לן דודאי חייב הוא על כל אב מלאכה כדבעי' בסמוך חלוק מלאכות מנא לן ופשיט להו מקרא:

כלום פריש משבת אלא משום מלאכות. כלומר רישא כי אודעת לי' דשבת הוא לא יכיר שחלל שבת אלא משום המלאכות שעשה והילכך בדין דליחייב על כל אב מלאכה ומלאכה דהא סיפא נמי כי אודעת לי' דמלאכות אלו שעשה הן אסורות הוא יכיר שחלל שבת משום המלאכות דאלמא בין רישא בין סיפא אינו מכיר בחלול שבת אלא משום מלאכות וא"כ אין לחלק בין רישא לסיפא:

דברים הדברים אלה הדברים. פי' מצי למימר דברים דהוה במשמע תרי מהו הדברים ה' לרבות חד והרי ג' ואכתי מצי למימר הדברים מהו אלה הדברים למידרש כמנין אלה דהם ל"ו והדברים ג' הרי מ' פחות א':

ת"ל בחריש ובקצור. וכתב רש"י ז"ל דבדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא דייני' לי' דהוה לי' כלל בלא תעשה ופרט בעשה כלומר דבחריש ובקציר דהם פרט כתיב תשבות ובשאר מלאכות כתיב לא תעשה ולא דייני' לי כיוצא מן הכלל כיון שכתב עשה בפרט דדלמא לעשה יצאו מן הכלל, ולא נהיר דהא שניהם שוין ששניהם נאמרו בעשה שבפרט נאמר תשבות ובכלל ג"כ נאמר וביום השביעי תשבות, והילכך ליכא למימר דיצאו לעשה, והנכן דהוו להו שני כתובים ואין מלמדין דליכא למימר הבערה נמי הוו להו ג' כתובים ואין מלמדין דא"כ ליכתבה רחמנא להבערה גבי חריש וקציר ומדכתבה באפי נפשה יצאתה ללמד על הכלל, ועד כאן לא מהדרי' למיפשט אלא חלוק מלאכות מנא לן אבל ודאי מיפשט פשיטא לי' דעל אחת מהן הוא חייב שהרי ממקושש למדנו וכל שמזיד חייב כרת כנגדו בשוגג חייב חטאת כן דעת הרא"ה ז"ל:

ר' נתן אומר הבערה לחלק יצאתה. ותנא דמתני' נמי ודאי נפקא לי' מדר' נתן, דאי לא יצתה הייתי אומר דאם עשה כולן מלאכות דשבת בהעלם אחד שלא יהא חייב אלא חטאת אחת לכך יצאתה הבערה לחלק שהרי בכלל שאר מלאכות היתה והוי דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמה שמתחייב עלי' לעצמה אם עשאה עם חבירותי' ולא ללמד על עצמה יצתה אלא ללמד על הכלל כולו יצתה ומה הבערה מיוחדת שהיא בסקילה וחייבין עלי' בפני עצמה אף כל מלאכה שהיא בסקילה וחייבין עלי' בפני עצמה וכן עם חבירותי' ונמצא שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

וא"ר יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוסי אחת מאחת והנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. פי' קרא דכתיב ועשה מאחת מהנה גבי חטאת קא דריש דהוה מצי למימר ועשה אחת ותו לא אייתר לי' מ' דמאחת וכולה תיבה דמהנה ואי כתב אחת הנה הוה דרשי' אחת שהיא הנה ולומר דיש חילוק מלאכות שחייב על כל אחת ואחת כגון בזדון שבת ושגגת מלאכות וכן דרשי' הנה שהיא אחת דאפי' אמלאכות טובא אינו חייב אלא אחת כגון בשגגת שבת וזדון מלאכות דליכא אלא שגגה חדא אבל מדכתיב מ"ם יתירא בהנה ומ"ם יתירא באחת דרשי' דרשא אחריתי אחת שכתב תיבה שלימה דהיינו שמעון ומייתורא דמ"ם דרשי' דאפי' נתכוון לכתוב שמעון שלם ולא כתב אלא שם שחייב והיינו מאחת מקצת מן המלאכה:

העלם זה וזה בידו מהו. פירוש ביודע עיקר