ר"ן (מיוחס לו) שבת פא

לתנא דלא סגיא דעביד מלאכה בשבת ופטור ע"כ:

אמר לו הן וכ"ש שהוספת. פי' דבעי' ידיעה אבל היכא דלית בה ידיעה כלל פטור דאינו נקרא חוטא ולאו למימר דידיע לי' בשעת מעשה בכולה מילתא בכרת ובחיוב חטאת דא"כ מזיד גמור הוא אלא דידע בשעת מעשה דבמזיד חייב כרת ואינו יודע אם עשה בשוגג שחייב חטאת כדאמרי' בסמוך ור' עקיבא סבר דאינו קרוי שוגג אלא כשאינו יודע בשעת מעשה בשניהם, ולקמן מפרש שוגג דר' עקיבא:

מאי טעמא דמונבז. וקשיא לי ומאי קא מיבעי לי' שהרי מונבז שפיר יליף לה לעיל מבנין אב, וי"ל דה"פ מאי טעמא דמונבז אי אבנין אב דלעיל סמיך א"כ כי היכי דפטר בדלא הוה לי' ידיעה מעולם כגון תינוק שנשבה לבין הכושים משום דלא נקרא חוטא ה"נ הוה לי' למפטר בדהוי ליה ידיעה בשעת מעשה דלא נקרא חוטא אלא א"כ ידע בשעת מעשה בכולה מילתא בלאו וכרת דומיא דמזיד, וה"ה דהוה לי' למיפטר בדלית לי' ידיעה בשעת מעשה כיון דלא גמר שוגג ממזיד, וכי תימא הכי נמי דפטר הא ליתא דהא אמרי' בסמוך למונבז דאפי' שגג בשניהם בשעת מעשה כיון דידיע לי' מתחלה דנקרא שוגג וחייב חטאת ומהדרי' דנפקא לי' מהיקשא דתורה אחת יהי' לכם וגו' כלומר והלכך אהני בנין אב לפטור כל שאין לו ידיעה כלל מתחלה ואהני היקשא לחייב אע"פ שיש לו ידיעה בשעת מעשה ולא לפטרו כל שלא היתה לו ידיעה בשעת מעשה והילכך לגבי הא לא דמי שוגג למזיד דמזיד דוקא בשיש לו ידיעה בשעת מעשה ושוגג בין שיש לו ידיעה בשעת מעשה בין שאין לו ידיעה וטעמא דלא מקשי' להו לפטור כל שאין לו ידיעה בשעת מעשה משום שאין ראוי ללמוד לענין זה דמה שמו שוגג שמו דאע"ג דלית לי' השתא ידיעה כלל חייב וכן פי' הרא"ה ז"ל [דף ס"ט ע"א] ורבנן שגגה במאי. ולאו קושיא היא דהא שפיר משכחת להו שגגה אלא בעיא בעלמא הוא אי בעי' שיהא שוגג בזה ובזה לגמרי או לא:

עד שישגוג בלאו שבה. כתב הרא"ה ז"ל דה"ה דלריש לקיש בעי' נמי שישגוג בעשה אלא איידי דא"ר יוחנן לאו נקיט איהו נמי לאו ואיידי נמי דרוב מצות שיש בהן כרת וחטאת הם בלאו ולא בעשה נקט איהו לאו, וה"ה דאיכא לפרושי אעשה מדכתיב תעשינה והיינו דלקמן אמרי' דידע לה בשבת במאי ולא מהדרי' דידע לה בעשה:

השב מידיעתו פי' אחר שעשה העבירה וידע שהי' כרת בדבר ואמר אלו הייתי יודע שהי' כרת בדבר לא הייתי עשה עבירה זו חייב חטאת והיינו אשר לא תעשינה אבל לא שב מידיעתו שאפי' יודע שיש כרת בדבר לא הוה הדר בי' אינו מביא קרבן דרחמנא לא חייב קרבן אלא באשר לא תעשינה שיהא שב מידיעתו וזה מזיד הוא ולא שוגג כנ"ל:

בשלמ' לר' יוחנן כו' משכחת לה וכו' הקשה הרמב"ן ז"ל ומה ידיעה היא זו אדרבה לר' יוחנן כיון דשגגת כרת שגגה וידיעת לאו לא שמי' ידיעה זה שיודע לשבת בלאו ושגג בכרת שגגת שבת ולאו זדון שבת מיקרי ועלתה לו בקושיא, והרא"ה ז"ל תלמידו תירץ דכיון דחשיב לי' לאו ידיעה לחייב על כל מלאכה ומלאכה דהא אפי' בידיעת תחומין חשבי' לה ידיעה, לחייב על כל אב מלאכה חשיבי נמי לאוין שבהן ידיעת שבת ושגגת מלאכות, והוא דחוק בעיני מאוד:

כמאן כמונבז, פי' מדקתני דאפי' הזיד בשבת וכן במלאכה שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה וכו' על כרחין כמונבז אתי דפריק' לעיל אליבא דידי' כגון ששגג בקרבן דאלו לרבנן לא מצי' לאוקומה דהא אמרי דשגגת קרבן לא שמה שגגה:

[ע"ב] הא מני מונבז היא. פרש"י ז"ל אבל לרבנן דפליגי עלי' דמונבז שגגת בטוי לשעבר ליתא דאי לא דכיר הוה לי' אנוס בשעת שבועה ופטור כדאמרי' התם האדם בשבועה פרט לאנוס דהכי משמע האדם שתהא דעתו מיושבת עליו בשעת שבועה ופרט לאנוס שאין דעתו מיושבת עליו ולאפוקי שגגת בטוי להבא דלא דכיר לשבועה דמ"מ בשבועתו לאו אנוס הוא ולא ממעטי' אונס אלא בשבועה ולא נהיר. והנכון דהא מני מונבז היא דאית לי' בעלמא שגגת קרבן שמה שגגה אבל לרבנן שגגת בטוי לשעבר בשוגג בלאו שבה שסבור שאין בשבועה איסור לאו דלא תשבעו בשמי אלא סבר שהוא מותר. ואית ספרי דגרסי מני הא אילימא מונבז פשיטא השתא וכו' אלא לאו רבנן כלומר וכיון שכן הא מתניתא מאי טעמא נקט שגגת קרבן דהא משכחת שגגה אחריתי בשבועת ביטוי בלאו וכגון שיודע על מה שנשבע ויודע ודאי שאכל ונשבע שלא אכל לפי ששגג על לאו דלא תשבעו שסבור שהוא מותר אלא ודאי מדנקט שגגת קרבן לאשמעי' דרבנן נמי סברי להו בשגגת קרבן בשבועת ביטוי דהויא שגגה אע"ג דסברי בעלמא דשגגת קרבן לא שמי' שגגה וכטעמא דאמרי' לעיל דהואיל וחדוש דבכל התורה לא אשכחן לאו וכו' וקשיא לאביי. והא דאמרי' בשבועות דבעא מיני' רבא מרב נחמן שבועת ביטוי לשעבר היכי דמי ופשיט להו באומר יודע אני ששבועה זו אסורה וכו' ואלו באומר סבור אני שהוא מותר לא קאמר, פי' הרא"ה ז"ל דרבא שגגת שבועת ביטוי לשעבר קא בעי דומיא דלהבא ביודע דין עיקר שבועה כלומר שיודע דשבועה אסור לעבור עלי' דאלו אומר מותר לא הי'