ר"ן (מיוחס לו) שבת פ

היתה שגגתו על השבת דהיא אחת וכן פי' רש"י ז"ל אבל למאן דאמר התם בכריתות שבתות כגופין מוחלקין דמו אם עשאן לכולהו עשרים בשבת א' וחזר וכפלן חייב הוא ארבעים חטאות וכן אכל כפל וכפל שהוא כופלן דכיון דשבתות כגופין מוחלקין חשיבא ידיעה בין שבת לשבת לחלק כמי שקצר בשבת ונודע לו וחזר וקצר ונודע לו דחייב אכל אחת ואחת:

והא דקתני על כל אב מלאכה וכו'. לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות שאם לא חטא אלא בתולדות של כל א' וא' מן העשרים מלאכות שהי' שכוח בהם דחייב עשרים חטאות אלא למעוטי בא שאם עשה אותן עשרים הן ותולדותיהן דלא מחייב אלא עשרים כדאמרי' בסמוך דאב ותולדה דידי' לא מחייב אלא אחת:

[דף ס"ח ע"א] העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. פי' אב ותולדה דידי' אינו חייב אלא חטאת אחת דהוי לי' כאלו חוזר ועושה האב כמה פעמים בהעלם אחד שאינו חייב אלא א' דלעולם אין חילוק חטאת להעלם א' אלא בגופי עבירה שאינן דומין זה לזה כגון זרע וקצר או חלב ודם:

גמ' גבי שביעית נמי משום דקא בעי למיתני וכו' ואף על גב דהתם בשביעית (פ"ח) קתני כלל גדול ולא קתני כלל אחר בתר כלל גדול משום כלל דלקמי' תני נמי בתרי' כלל גדול דלפניו ולאחריו הוא נדרש:

דאית בהו אבות ותולדות. פי' במלאכות האסורות דאורייתא תני כלל גדול:

וגידולו מן הארץ. כגון תבואה שעושה שרשים בארץ ולא במקום אחר למעוטי כמהין ופטריות שגדלין הם נמי בעץ:

הא דקתני למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דוקא אלא אשגרות לישן הוא משום דמרגלא בפומי' ספיחי סטיס וקוצה התם במס' שביעית, אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

*) ונשמר למעוטי הפקר. פי' ודוקא כשאדם אחר החזיק בו "כל בתנ אבל הוא בעצמו שחזר והחזיק בו חייב משום דכתיב תעזוב יתירא כדאיתא בבבא קמא בהגוזל קמא, וכתב הרא"ה ז"ל דהא דנקט תאנה ה"ה שאר אילנות שאין נלקטין כאחד וכבר נמנו התם במס' פאה אותן שחייב בפאה שלקיטתן כאחד כגון החרובין והשקדין, ומדאורייתא הם חייבין שהרי בסיפרא שנינו מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר גידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד וכו' דאלמא דכל דדמו לקציר חייבין דאורייתא וטעמא דפטרינהו קרא לכל שאין לקיטתן כאחד מפני ביטול עניים כדאמרי' בפר' במה מדליקין מפני ד' דברים אמרה תורה אין מניחין פאה אלא בסוף שדה מפני ביטול עניים וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא כן דעת רבינו תם ז"ל. **(הגה"ה א"ה כן מצא הרשב"ם בתשובת רש"י כמובא בתוס':

)** שהיתה שכוחה ממנו עיקרה של שבת. פירוש שסבור שמעולם לא נאסר שום שבת לישראל ולא ניתן שבת לישראל כדפרשי' במתני', אבל הכיר ולבסוף שכח כלומר שהכיר שהי' שבת לישראל ולבסוף שכח לגמרי מה שהכיר ולא נזכר שניתן שבת לישראל דלא דמי ליודע עיקר שבת דמתני' דהתם יודע הוא שיש שבת לישראל אלא ששכח באיזה יום הוא כדפרשי' במתני' והיינו דאקשי' ליתני הכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת ושבת דאף על גב דליכא למימר בה ימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק שהרי שכוח הוא אם ניתן שבת לישראל וכ"ש היודע עיקר שבת דאיכא למימר בה ימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק, וה"ק ליתני תרווייהו הכיר ולבסוף שכח וכן היודע עיקר שבת וכו' ולאו למימרא דסגי לי' דליתני הכיר ולבסוף שכח בלחוד דאי הוה תני הכי הוה דייקי' מינה דיודע עיקר שבת ליחייב טפי ואפי' על כל אב מלאכה ומלאכה כדדייקי' נמי לקמן אבל אכתי לא נחתי' להכי אלא למימר דאי הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת לא ה"ל לאישתמוטי הא ולמיתני יודע עיקר שבת ומדתני להא דיודע עיקר שבת משמע דבהכיר ולבסוף שכח לא מחייב על כל שבת ושבת ואי משום דלא סגי לי' במתני הכיר ולבסוף שכח ליתנינהו תרווייהו:

שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה. כלומר דרישא בשלא הכיר לעולם וסיפא דהיודע עיקר שבת דהכיר ולבסוף שכחה ולא כדקס"ד מעיקרא ששכח באיזה יום הוא אבל הוא יודע שיש שבת לישראל אלא ששכח ואינו נזכר אם יש שבת לישראל ויודע דקתני אינו יודע עכשיו אלא שידע כבר ושכחה עכשיו:

[ע"ב] אבל לא שכחה מאי כלומר אם לא שכח את השבת שיודע שיש שבת אבל אינו יודע באיזה יום הוא:

ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא. כלומר ומדאישמיט תנא יודע עיקר שבת ותנא יודע שהוא שבת מכלל דיודע עיקר שבת אינו חייב על כל אב מלאכה:

אלא מתני' בהכיר ולבסוף שכח כלומר רישא דמתני' (ולא) כדפרישנא במתני' ודרב ושמואל וכו' וכתב הרא"ה ז"ל ומתני' שוכח עיקר שבת איצטריכא לי' ולא חש לאינו יודע מתחלה כלל דפשיט לי'