ר"ן (מיוחס לו) שבת עט

האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית כלומר בשעת ערבית הקדים יותר משאר חביריו, וי"מ שאיחר יותר משאר חביריו, תרנגולת זו שקראת גברית שקראת בלילה כמעשה תרנגול ולהכי קאמרשקראת גברית דתרנגול איקרי גבר:

סליק פרק במה אשה בס"ד פרק כלל גדול אמרו בשבת כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת וכו' בכל הני פירקין דלעיל איירי בהו בדיני הוצאה ובהאי פירקא אתינן לפרושי מלאכות דאסירן בשבת ומפרש ברישא דיני חיובן כיצד והדר מפרש להו ואזיל:

כל השוכח עיקר שבת וכו'. והאי רישא מיירי בשגגת שבת שסבור אין שבת בתורה שלא נאסר מעולם לישראל וכיון שכן לא נודע לו שמלאכות אסורות לו והוא עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ולא נודע לו אלא לזמן מרובה, ומציעתא מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות ולפיכך חייב על כל שבת ושבת אבל לא על המלאכות שאין חטאת בא על המזיד כמו שנפרש בסמוך, וסיפא מיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות ולפיכ' חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, ובגמ' ילפי' מקראי דשמירה אחת לשבתות הרבה, ומסתברא דמוקמי' לי' לרישא דהויא חדא שגגה וכן ילפי' שמירה לכל שבת ושבת והיינו מציעתא דהוא שוגג אשבת:

היודע עיקר שבת ועשה מלאכות וכו' כלומר יודע שיש שבת בתורה ונאסרו בה ארבעים אבות מלאכות ויודע שבכל שבעה ימים שבעולם יש יום אחד שאסור בעשיית מלאכה אלא שלא נתן אל לבו איזהו יום שבת ונמצא שכל מלאכות שהוא עושה בשבתות הרבה הוו ע"י שגגת שבת ואף על פי שלא נודע לו בין שבת ושבת שחטא ונמצא שהעלם אחד הוא אפי', הכי חייב על כל שבת ושבת בפני עצמו וכטעמא דאמרינן בכריתות דימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק, ופי' הר' יהונתן ז"ל שהרי גם הוא הי' יודע שאי אפשר לשבעה ימים בלא שבת והילכך כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה היא שהרי נודע לו בנתיים אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, ומיהו אמלאכות הרבה דכל שבת לא מיחייב אלא חדא לפי שלא הי' מסתפק במלאכות שהרי הוא יודע שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג והיינו דכתיב שמירה לכל שבת ושבת, ורבי' שמואל ז"ל פי' ימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק משום דהוו העלמות חלוקות דלאו מחמת העלמה קמייתא אתיא לי' אידך שכשנעלם ממנו שבת ראשון אפשר הי' לו לידע בנתיים שבת שניי' והעלמת ראשון במקומה עומדת, וגם כן אמר בנדה דטבילות שטבלה מחלקות והאי טעמא נמי הוא דלאו מחמת העלמה קמייתא אתיא לי' אידך שאין זו תלוי' בזו ואפשר לזה בלא זו הילכך העלמה אחריתי הוא. והשתא אתיין שפיר דסלקן תרווייהו כחד ובחד טעמא שבת ונדה ובעי' ריבויא לשבת מדכתיב לכל שבת ושבת שמירה למימרא לחיובי כהאי גונא ומאי דתלי' התם שבת בנדה ואע"ג דעיקר הא בשבת כתיב כדפרישנא והתם תרתי בעו ימים שבנתיים אי הוו ידיעה לחלק ושבתות הרבה אי כגופין מוחלקין דמו ופשיט לי' תרווייהו מנדה ואגב גופין מוחלקין דגמרי' מנדה גמר נמי ימים שבנתיים מנדה כן כתב הרא"ה ז"ל:

היודע שהוא שבת. כלומר שהיום שבת ולא נודע לו שאסור אלא בעשרים מלאכות ועשה אותם העשרים הנשארים שלא הי' יודע שהיו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות הן ותולדותיהן חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואפי' קצר בשבת זו וחזר וקצר בשבת שני' וכן בשבת שלישית אינו חייב אלא אקצירה אחת דהוא אב אחד וכן בטחן וכן בכולם והיינו למ"ד שבתות לאו כגופין מוחלקין דמו דהוו כולהו שבתות כשבת אחת והוי כאלו קצר וקצר שני פעמים בשבת אחת דלא מחייב אלא על אחת מהן כיון דאיכא העלם מלאכות וליכא למימר ימים שבנתיים ידיעה לחלק אלא לענין שגגת שבת אבל לענין העלם מלאכה לא שייך שהרי אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזה מותרת אלא א"כ ישב ועסק לפני חכם בהלכות שבת והילכך חייב עשרים חטאות כנגד עשרים מלאכות ותו לא ולא שנא עשאן כולן בשבת אחת או וחזר וכפלם מאה פעמים בשבתות הרבה כדין מי, שאכל כזית חלב בכל יום ויום ולא נודע בנתיים דסגי לי' בחטאת אחת וליכא למימר דאם עשאן כולן בשבת אחת דליפטר בקרבן אחד דהא איכא עשרים שגגות מכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה ולא