ר"ן (מיוחס לו) שבת עח

דגמרא הילכך כל היכא דלאו של עור פסול לחליצה ואסור לצאת בו בשבת לר"ה ולחצר שאינה מעורבת ומותר לצאת בו ביום הכפורים ע"כ. וכן דעת החכם הגדול אחיו של ר' פנחס הלוי ז"ל:

רבא אמר אף טמא מדרס. פי' רבא אליבא דכולי עלמא אתי למימר לה ואפי' למ"ד לאו מנעל הוא ולהכי מפרש לה דמשום בית קיבול כתיתים טמא מדרס:

[ע"ב] מאי לוקטמין א"ר אבהו חמרא דאכפא. פי' חמור הנושא בכתפים והליצנים עושין אותו ונעשה כמי שרוכב עליו ובלעז קבלפוש"ט. רבא בר פפא אמר קישורי בלעז אישקצ"ש שמהלכין בהן במקום, הטיט רבא בר רב הונא משמי' דעולא אמר פרמי, והוא כלי הנקשרת על הפרצוף להבעית מי שאין לו דעת שלימה בלעז ברב"א קאנ"א:

קשרי פואה. פי' שלשה קשרים הם שעושין לרפואה לבנים קטנים ומועילין למי שנושאן שמעמידין החולי שאינו מכביד:

מאי איריא קטנים אפי' גדולים נמי. פי' רבי' יהונתן ז"ל האי קמיע של עיקרין הוא שאפי' גדולים יוצאין בו:

נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו מדברי רש"י ז"ל נראה לי שעושין רפואה לקטן כדי שלא יהא לו געגועין כל כך על אביו משום דאיכא למיחש פן ימות האב ויהא הבן עצוב יותר מדאי עליו ואיכא סכנה. וחלופא סכנתא שמגעגע יותר מדי והילכך נוטל רצועה ממנעל ימין של בן עצמו וקושר בזרוע שמאלו, וי"מ ממנעל של ימין האב, וי"מ שעושין כן כדי שלא ישלוט בו עין הרע וחלופא סכנתא שאם הוא מחליף הקשר יאמרו כמה געגועין יש לנער הזה עם אביו וישלוט בו עין הרע, והראשון עיקר מתני'. ובני מלכים בזוגין. והוא תכשיט של זהב העשוי לנוי וכל אדם כלומר קטנים אלא שדברו חכמים בהווה, במי שדרך האב לעשות לו געגועין ותכשיטין כאלו, ואוקימנא בגמ' דוקא אריג הא לאו הכי אסור דילמא משלפי ומחוו, וכתב הר' יהונתן ז"ל אבל גדולים אסור דילמא שלפי ומחוו ע"כ כלומר אפי' אריג, והוא מן התימא שהרי לא אסרו תכשיטין לאנשים גדולים, והרשב"א ז"ל פי' דדוקא לקטן אסרו היכא דלא אריג אבל לגדולים מותר אפי' לא אריג אבל הרא"ה ז"ל פי' דכל אדם דקתני הכא אפי' גדולים ודוקא אריג הא לאו הכי אסור ולאו משום דשלפי ומחוו אלא משום דאוקימנא מעיקרא כר' שמעון דאמר כל ישראל בני מלכים הם ולהכי שרי בכל אדם דלא חשיב לי' משאוי אלא תכשיט הא לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון לא חשיב להו תכשיט אלא משאוי ולהכי אוקימנא לה באריג בכסותו דהשתא לכ"ע לא חשיב משאוי והיינו דאמרי' בגמ' באריג בכסותו ודברי הכל דהשתא לדברי הכל שרי:

סחיפי כסי אטיבורי בשבת שפיר דמי. ולפי שהיא חולי של סכנה לא גזרי' לשחיקת סמנין, אי נמי שאינה רפואה ניכרת לכל ורוב הפעמים אינו מועיל ולא גזרי' כי היכי דצאיל האי לילא. פי' ואיקרי שמן לילא לפי שמדליקין אותו בלילה, ואית ספרים דגרסי בלילא ונראה לי פירושא שמן ומלח שהן בלולין כדכתיב בלולה בשמן:

מותר ליחנק בשבת. מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונפל בגרונו לפי' תולין אותו בראשו שיהא צוארו נפשט ודמי לחניקה. וי"מ ליחנק ממש והיא רפואה ידועה לחולי ידוע כמו שכתוב בספר המאור:

תנו רבנן יוצאין באבן תקומה והוא אבן שאפילו מכין אותה בקורנס אינה יכולה להתפצע והיינו תקומה ובלעז דיימי"ן, ולא שהפילה, ולא תאמר שלא התירו לצאת בשבת באבן תקומה אלא לאשה שהפילה כבר ועכשיו היא יראה שמא תפול פעם אחרת אלא התירו אפי' לאשה שלא הפילה מעולם אלא שמא תפיל שמתיראת שמא תפיל מפני שכל משפחתה רגילה בכך:

נהרא נהרא אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאיקלע לי כלומר הלויני צלוחית מים לצורך אורח אחד שיש לי:

[דף ס"ז ע"א] ר' שמעון היא דאמר כל ישראל בני מלכים הם. פי' הא לרבנן כהאי גונא משאוי הוא ולא תכשיט:

רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל. דבכי האי גונא הוי תכשיט ולא משאוי ואפי' לרבנן, זו היא שיטת הרא"ה ז"ל:

מתני' יוצאין בביצת החרגול וכו'. בגמ' מפרש לה למאי חזי, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, מסמר הקבוע בעץ שקושרין הצלוב שם במסמרים שלא יפול עד זמן מרובה ואע"פ שהברזל מפסיד המכה הכא כיון דהוא מן הצלוב מרפא:

גמ' דעבדי לי' לשיחלא לרפואת כאב האוזן דעבדי לזירפא לנפח של מכת חרב:

תני תנא לפירקא דאמוראה קמי' דרב חייא וכו' פי' פרק אחד ששנוי במס' שבת בתוספתא בהלכות דרכי האמורי:

[ע"ב] האומר לעורב צרח וכו' יש בו משום דרכי האמורי. כן גריס רש"י ז"ל בכולהו יש בו משום דרכי האמורי, והרא"ה ז"ל גריס אין בו משום דרכי האמורי ולא נהיר: