ר"ן (מיוחס לו) שבת עז

להו דאפשר דהני דצבעונין דרכן להיות גסין ומהודקין ואיכא למיחש לחציצה ומפצי ביומי תשרי. פרש"י ז"ל משום חציצה שטיט עבה חוצץ כגון טיט היון וטיט היוצרים וכן פירש הרא"ה ז"ל, והא דאמרי' במס' מקואות מטה שהטבילה אע"פ שרגלי' שוקעות במים עלתה לה טבילה מפני שהמים מקדימין ואין טיט חוצץ אלא בשהי' עלי' קודם לכן, אפשר דאדם שאני לפי שהטיט נכנס בין אצבעות רגליו ודבק שם וחוצץ, והגאונים ז"ל פי' מפצי סוכות והן לצניעות לפי שכשהיא בושה היא כווצת ואינה יכולה לטבול יפה:

[ע"ב] סהדא רבה פרת. פרש"י ז"ל פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל מימי גשמים ויודעין בני בבל שירדו גשמים בארץ ישראל ושמחים על אחיהם, והקשו עליו בתוספות דכיון דארץ ישראל קאי למערב מכלל דבבל הי' לצד מזרח וכל הנהרות באין ממזרח למערב לפי שהים לצד מערב אלא ודאי פרת ממזרח דהיינו מבבל הי' הולך לארץ ישראל ואפילו הכי כשירדו גשמים בארץ ישראל הי' הנהר גדל:

שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ואפי' רבו מאי הוי נימא ראשון ראשון בטל כדאמרי' גבי יין נסך שנפל לבור, תירץ רבי' תם ז"ל דההיא דיין נסך בשנפל לסירוגין אבל מי גשמים שאינן יורדין לסירוגין הרי הוא כאלו נפלו כולן ביחד ולא בטל, וא"ת והא אמרינן בפרק ג' דבכורות הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור פי' מפני שעם הארץ אינו שומרו מלמטא, ואף על פי שציר אינו מקבל טומאה מ"מ הא איכא מים שנותנין בציר שמקבלין טומאה והילכך בעו השקה וטהורין דאף על גב דאוכלין ומשקין לית להו טהרה מים שאני דאית להו טהרה לפי שהן נזרעין, ואקשי' התם ממה נפשך אי רובא מים כלומר שהמים רבין על הציר סלקא להו השקה ואי רובא ציר לא בעי השקה שהרי נתבטלו המים לגבי הציר, ואסיקנא התם לא שנו אלא לטבול בו פתן דבהא אי רובא מיא לא בעי השקה אבל לקדרה לא מצא מין את. מינו וניעור, והא הכא דנפלי בסירוגין לתוך הקדרה ולא בטיל, וי"ל דלגבי טהרות החמירו:

סיפא אתאן למטבע. פי' דאין ייחוד מועיל למטבע דאיידי דחשיב ודאי אין ייחודו כלום:

התם הוא דדרך הוצאה בכך. פי' שהוא לובשן כדרך שהוא עושה בחול כגון מוכרי כסות ומיהו כיון דאינו רגיל בכך אסור שהרי משאוי הוא ולא התירו בשבת להוציא אלא הוצאה כלאחר יד כדרך שאמרו באשה גזברית דכיון דדרכה בכך בחול ואין שאר הנשים רגילות בכך חשבי' לה משאוי ולא הויא הוצאה כלאחר יד:

מתני' הקטע יוצא בקב שלו וכו' אם יש לו בית קיבול כתיתים טמא. פי' ודוקא כתיתים הא בית קיבול בלא כתיתים לא דהוה לי' כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעי דמה שנותנין בבית קיבול שיהא מיטלטל על ידי הכלי לאפוקי האי דאין שוקו מיטלטל ע"י הכלי אבל כשיש לו כתיתים הרי הכתיתים ניטלין ע"י הקב והילכך טמא:

[דף ס"ו ע"א] סמוכות שלו טמאין מדרס. פי' דהא לסמיכת כל גופו עבידי מה שאין כן בקב קיטע של רגל אחד שהרי אינו נשען כולו עליו:

ה"ג הרא"ה ז"ל כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס. ופי' ז"ל שזה שהוא קיטע כל כך מגביה רגליו מן הקרקע לפעמים ונשען על ידו ואיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמישתלפי ונפלי ע"כ, כלומר זימנין דמישתלפי הכסא והסמוכות כשהוא נסמך על ידיו באותן ספלים קטנים שיש בידו ונמצא כשהוא עוקר גופו מן הארץ אפשר שיפול הכסא הנמוך שיושב עליו לפי שהוא תלוי וכן הסמוכות של עור או של עץ שנותן בראשי שוקיו או רגליו שהן תלויין ואיכא למיחש שמא יפלו בהשענו על ידיו:

גמ' הילכתא מאי אמר לי' לא ידענא. פי' אף על גב דבעלמא ר' מאיר ור' יוסי קיי"ל כר' יוסי אפשר דהכא לא מסתבר טעמי' דר' יוסי והילכך קא בעי אי הלכה בהא כר' מאיר כנ"ל, וראיתי מי שפי' דלא קא בעי' אי הלכה כר' מאיר או כר' יוסי מדלא קאמר הלכתא כמאן אלא הלכתא קא בעי אם מותר לצאת בקב או לא ואי הוה ידעי' הלכתא מאי ממילא ידעי' דיוקא דמתני' היכי תנן דאם הוא מותר מתני' אין הקטע תנן ואם הוא אסור הקטע תנן, וקשיא לי דאי הוה ידע רב נחמן הלכתא מאי איהו נמי הוה דאיק מתני' וכיון דקא בעי' היכי תנן והדר לי' לא ידענא ממילא ידעי' דלא ידע הלכתא מאי, והראשון נראה לי עיקר ר' עקיבא מטמא וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דטעמא דר' יוחנן בן נורי דמטהר משום דכיון דשני לה ממאי דאורחי' לא חשיב וה"ה לדידי' לסנדל של עץ דכיון דלאו אורחי' לא חשיב ע"כ. וכן פירש"י ז"ל בשם רבותיו דכוורת לאו אורחה לעשות מקש או מקנים ומנעל נמי לאו אורחי' מעץ אלא מעור, וכתב הרא"ה ז"ל דאנן כר' יוחנן בן נורי נקיטי' דרבא כותי' ס"ל, ושמעי' נמי האי סברא ביבמות דאזלא סוגיין התם דלא חלצה אלא בסנדל דמחופה עור ומוכח התם דתליא הא מילתא דכל היכא דחשיב מנעל לענין שבת חשיב לענין הוצאה דפרכי' מההיא דקטע לחליצה, והסכמת הגאונים ז"ל כולן שאין. חולצין אלא בשל עור כסוגיין