ר"ן (מיוחס לו) שבת עו

ג"ש ע"כ. ולא נהיר דמה שרץ חבלים ומשיחות לא אף בשכבת זרע כן והדר יליף מת משכבת זרע דלא מיטמא חבלים ומשיחות אלא כל מידי דאתיא בג"ש טרח וכתב לי' קרא:

[ע"ב] לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף. פי' הרא"ה ז"ל מסתכל באצבע קטנה של אשה להרהור עבירה:

מתני' יוצאה אשה בחוטי שער וכו' בכבול ובפיאה נכרית לחצר. פי' אבל לר"ה לא וטעמא דהתירו בכבול ובפיאה נכרית בחצר ולא גזרי' דילמא נפיק בהו לר"ה כדגזרי' בהני אחריני משום דכבול היינו כיפה של צמר שתחת סבכה וכן פיאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חבירתה לפי שיש לה שער מועט, א"נ דיש לה שער לבן ושער חבירתה שחור אלא דהתירו אלו להתיפות בשבת בעודה בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה כדאיתא בגמר', ובמוך שבאזנה וכו' ובמוך שהתקינה לנדתה, בגמ' מפרש להו לכולהו, בפלפל ובגרגיר מלח, וכגון שנתנה מבעוד יום לתוך פי' וכן כל דבר שתתן לתוך פיה דקא בעיא להו לרפואה לא גזרי' דילמא מחויא להו אף על פי שהוא חשוב הרבה ודמיו יקרים כיון שהתקינתו לכך ויצאה בו מבעוד יום ועודנו בתוך פי' אבל ליתן לכתחלה בשבת או אם נתנה מבעוד יום ונפל בשבת אסור להחזירו דהוי הוא כאלו נתנה לכתחלה בשבת שאסור דאיכא למיגזר דילמא אתיא למיעבד לכתחלה וגזרי' משום שחיקת סמנים דהא לרפואה קא עבדא להו, שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר דליכא למיחש דילמא נוטלה ומחויא דהא מיגניא בה:

גמ' אבל דבהמה דמינכר אימא ניחוש דילמא שלפא לה כיון דמחייכי עלה ומייתא להו קא משמע לן דכיון שכרכה בהן שערה מתחלה לא כרכה למשלפינהו:

בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה. פירוש ועבידא זקנה לצאת בשערות שחורות והלכך לא תצא דילמא מחכו עלה כשהיא מתנאה בשער של ילדה ושקלא להו ואתיא לאיתויינהו וכיון דשכיח איצטריך למיתני שלא תצא, אלא ילדה בשל זקנה דהוא גנאי לה לצאת בשערות לבנות אמאי איצטריך למיתני דהא לא שכיחי, ופריק כדי נסבא:

אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר. פי' הרא"ה ז"ל לחצר שאינה מעורבת משום דדמיא לרשות הרבים, ולא נראה לי כן מדברי רש"י ז"ל, ועוד כתב הרא"ה ז"ל דמאי דאסרי' בו לצאת בו בחצר דוקא בדרך הוצאה ואפי' בהני דדרך מלבוש אסור דרך הוצאה הא לאו הכי אלא בדרך טלטול בשהיו מערב שבת בחצר הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר וכן אתה דן באלה ותריה ותריס ורומח ובשאר ע"כ:

אפי' בחדרי חדרים אסור. ולא קי"ל כרב דהא מתנייתא טובא פליגן עלי' ובירושלמי נמי אמרינן כל אילין פליגין על רב ולית להן קיום:

[דף ס"ה ע"א] אמר לי' רבא אף על פי שאינו קשור לה כיון דמאיסא לא אתיא לאיתוי'. אמוך שהתקינה לנדתה הוא דפליג אבל במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה מודה הוא דבעי' שיהו קשורין קשר יפה כי היכי דלא לישתרי קישורי' דהא לא מאיסי ואיכא למיחש דאם לא קשרן אי נפלי אתיא לאיתויינהו אבל מוך שהתקינה לנדתה כיון דמאיסא אפי' לא קשרה אי נפיל לא אתיא לאיתויינהו:

עשתה לו בית יד מהו. פי' רש"י ז"ל דאמוך שהתקינה לנדתה קאי והכי קאמר מי הוי מאיס לה אף על פי שיש לו בית יד או לא, אמר לי' מותר כלומר אפי' עשתה לו בית יד נמי מותר דאפילו בבית יד נמי מאיס לה ולא אתי לאיתויי' פי' הרא"ה ז"ל, ואינו נראה דא"כ הי' לו לומר אפי' עשתה לו בית יד דמותר אלא אמוך שבאזנה ושבסנדלה קאי ולומר דאם עשתה לו בית יד מותר בלא קשירה:

והא תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה. פי' ונהי דפליג ר' יוחנן אחביריו דאמוראי נינהו מי פליגי אהא דרמי בר יחזקאל דהיא ברייתא:

לא שנו אלא של זהב. פי' דרבנן סברי דמשום חשיבותא דבי' אתיא לאיתויי', א"נ מתוך שהוא משונה משאר שנים דילמא מחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטיא לה בידה, א"נ מתוך שהיא חשובה אי נפלה אתיא לאיתויי' ור' מאיר לא חייש:

אילימא כל מידי דקשי מעלי לה. פי' והאי סלע כיון שהיא קשה מגינה על המכה מקוצים ויתדות הדרכים, ליעביד לי' חספא שהוא קשה ג"כ, ואלא משום שוכתא שהוא לחלוחית היוצא מן הכסף ובלעז צווי"ל שהוא יפה למכה:

אלא משום צורתא. שהצורה לפי שהוא שוקע יפה היא למכה, ליעביד לי' פולסא צורה של עץ, ופריק אביי דהתקינו של מתכת דאית בי' כולהו שהוא קשה ויש בו צורה וגם שוכתא, וכיון שהתקינו לכך מבעוד יום ויצא בו לא גזרינן משום שחיקת סמנין:

דאבוה דשמואל דצבועין הוו. פי' רש"י ז"ל וחייש למשלף ולאחוויי הא לאו הכי שרי דליכא משום טבילה לפי שאינן מהודקין, וכתב הרא"ה ז"ל דהא דאבוה דשמואל חומרא הוא דקא מחמיר אבנתי' דאילו מדינא ליכא למיחש דילמא שלפא אלא היכא דנסיבא, ועוד פי' ז"ל דמשום חשש טבילה אסיר