ר"ן (מיוחס לו) שבת עה

דליצטרפו תרוייהו לא קמ"ל כל כלי מעשה דמיצטרפי לכל שהוא:

ההוא במדין כתיב. פרש"י ז"ל בטומאת מת כתיב ואין למדין ממנו לטומאת שרץ שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו. ולא נהיר, והנכון דלא כתיב גבי טומאה וטהרה אלא בקרבן אנשי הצבא כתיב ויקח משה את הזהב מאתם כל כלי מעשה, ומאי דכתיב תתחטאו אתם ושביכם למי שראוי לטומאה קאמר. ואף על גב דאצעדה כתיב גבי שלל ולא גבי טומאה וטהרה ואמרינן לעיל גבי בירית ואלו אצעדה טמאה היא כבר פי' הרא"ה ז"ל דלאו ממדין גמיר לה כמו שפירש רש"י ז"ל אלא גמרא גמירי לה דאצעדה טמאה היא ולא מפני שנמנה במדין:

אמר לי' גמר כלי כלי מהתם. דגבי טומאה כתיב וכל בגד וכל כלי עור וכיון דגמרי' למת ה"ה לשרץ דהא איתקוש בג"ש כדלקמן:

[דף ס"ד ע"א] הכי קאמר מוסף שק על הבגד שאע"פ שאינו אריג טמא. כתב הרא"ה ז"ל שאינו אריג כלומר דלא חשיב אריגה שאלו כיוצא בו בצמר ופשתים לא הויא אריגה בשק דהוי דשער חשיב כי אריג וטמא ואמרי' למאי חזי וא"ר יוחנן שכן עני קולע שלש נימין של שער ותולה בצואר בתו אבל ליכא אריגה כלל לא דהא אמרי' בשמעתין לקמן מה שק מיוחד טווי ואריג עכ"ל, פי' לפי' דליכא למילף דשק בעלמא דלא בעי' אריג מדקאמר אף על פי שאינו אריג דהא ליתא דמאי שאינו אריג שאינו אריג ממש אלא שהוא קלוע וקליעתו זהו אריגתו וה"ק תוספת יש לו לשק שאם עשה קלע קטן מדבר הבא ממנו דהיינו שער או נוצה של עזים אף על פי שאינו אריג ממש כיון שהוא טווי מיטמא משום תכשיט מה שאין כן בבגד צמר או פשתים שאם עשה קלע קטן מצמר או פשתים לא מיטמא משום דבעי' גבי צמר ופשתים אריג ממש וליכא דקליעה גבי דידהו לא חשיבא אריגה, ואמרי' דקלע של שער או מנוצה של עזים למאי חזי דקרי' לי' תכשיט וא"ר יוחנן שכן עני קולע שלש נימין וכו' כנ"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:

מה שק מיוחד טווי ואריג. כלומר אריגה דחשיבא לדידי' דהיינו קליעה אף כל טווי ואריג אריגה הראוי' לו:

יכול שאני מרבה את החבלים וכו' אף כל טווי ואריג. פי' הרא"ה ז"ל דלא דמי לקולע שלש נימין דהתם כבר הוא טווי וקליעתו זהו אריגתו מה שאין כן בחבלים דליכא טווי כלל ולהכי ממעטי' להו וכן פרש"י ז"ל, ובהא ניחא לי מאי דקשיא לי דטעמא דמעטינהו קרא הא לאו הכי טמאין ואמאי תיפוק לי דאין מיטלטלין מלא וריקן אלא דהשתא לא קשיא מידי דאי לאו קרא הוה אמינא דטמאין אף על פי שאינו טווי דומיא דקולע שלש נימין:

נקל בטומאת המת שהיא חמורה. פי' והילכך בדין הוא להחמיר בטומאת מת ולטמא חבלים ומשיחות, וכתב הרא"ה ז"ל דבדין הוא דבלאו האי פירכא האי בנין אב לא מהני כיון דאיכא ריבויא מוכל מעשה עזים אלא דארוח בה בשמעתי' למימר דבר מריבויא דקרא איכא בנין אב ואיכא פירכא ע"כ:

ת"ל בגד ועור וכו' מה בגד ועור וכו' ומה בגד ועור האמור במת טימא כל מעשה עזים אף בגד ועור האמור בשרץ טימא כל מעשה עזים. פי' כגון קלקי וחבק שעושין אותן מנוצה של עזים ואע"פ שאינן עשויין למלבוש אדם כגון שק רועים או שלש נימין לקליעת בת עני מ"מ לצורכו של אדם הן א"נ כלי חשיב וכל כלי טמא ואפילו דבהמה לבר מנויי בהמה בלחוד, ואף על גב דלעיל מרבינן קלקי וחבק מאו בגד דכתיב גבי שרצים השתא הוא דהדרינן מההוא רבוייא ומוקמינן לה בסמוך לרבות נוצה של זנב הסוס וזנב הפרה:

הני מילי מקמי דאתי ג"ש. דעור ובגד דרשי' או שק לרבות קלקי וחבק השתא דאתי ג"ש וכו' ואין לי אלא בשרץ בטומאת מת מניין. פי' הרא"ה ז"ל אע"ג דהא אמרן דאיתקוש אהדדי בג"ש דעור ובגד לא בא אלא לומר דאיצטריכא ג"ש למת לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה למימר דאי לאו ג"ש לא אתיא לה ע"כ. כלומר והשתא הוא דקא מהדר תלמודא אי מצי' לריבויי במת דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה בלאו ג"ש דשרץ ולמסקנא לא אשכח לרבויי אי לאו ג"ש:

ודין הוא טימא בשרץ וכו' מה כשטמא בשרץ וכו' כמעשה עזים. נראה לי פירושא דכולהו יליף לי' מאו בגד דכתיב גבי שרצים ולא מג"ש דבגד ועור דהשתא הוא דקא בעי למיהדר מג"ש דעור ובגד, אי נמי דלא מיהדר אלא דבעי לריבויי דבר הבא מזנב הסוס וכו' בלא ג"ש דעור ובגד כנ"ל:

דאי לא מופנה איכא למיפרך דאין למדין משרץ דמה לשרץ שכן מטמא בכעדשה. וכתב הרא"ה ז"ל בלאו הכי איכא למיפרך אם הרבה בטומאת שרץ שהיא מרובה נרבה בטומאת שבעה שהיא מועטת אלא דאפשר דפירכא כל דהו היא ועדיפא לי' לגבי ג"ש האי פירכא ע"כ:

דמת נמי אפנויי מופנה וכו' ש"מ לאפנויי. וכתב הרא"ה ז"ל ואף על גב דאיתא להאי היקישא איצטריכא ג"ש דאי משום היקישא. לא מפקי' חבלים ומשיחות דאירבו בהדיא מוכל מעשה עזים אלא משום