ר"ן (מיוחס לו) שבת עג

לאדם אחר לא יועיל, וא"ת והא אמרינן לעיל דכל שריפא ג' פעמים לאדם אחד איתמחי קמיעא ולא תלינן במזלי' דהאי גברא, וי"ל דהתם בחד קמיע ומחולי אחד וליכא למיתלי' במזלי' דגברא אלא בקמיע אבל הכא שכל קמיע לא ריפא אלא חולי אחד ופעם אחת איכא למיתלי או ברופא או במתרפא, וכן פי' רש"י ז"ל, והקשה הרא"ה ז"ל תלתא קמיעי לתלתא גברי דאמרינן דאיתמחי גברא ואיתמחי קמיעא כיון דאיתמחי גברי היכי אפשר לאמחויי קמיעא על יד זה נימא דמשום המחאה דגברא הוא תדע דהא גם לקמיעין אחרים הוא מומחה שכל כתב ידו הוא מרפא, ותירץ ז"ל דאפ"ה כל בתלתא זימני הוה המחאה דאי לא תימא הכי א"כ כי לא איתמחי נמי גברא היכי מתמחי קמיעא ניחוש דילמא האי גברא איתמחי ולהכי הוא דמהני האי קמיעא, א"נ איפכא גברא היכי מתמחי דילמא קמיעא הוא דמהני אלא כל בתלתא זימני דמהני עכ"ל:

אילימא לאצולינהו מפני הדליקה. פי' למבוי שאינו ראוי לשיתוף כדעבדינן בשאר ספרי הקדש אבל למבוי המשותף או לחצר המעורבת פשיטא דחייב להצילן:

אלא לענין גניזה. פי' ואפי' בחול וכ"ש בשבת ולמבוי המשותף ובחצר המעורבת:

[דף ס"ב ע"א] והא תני ר' אושעיא ובלבד שלא יאחזנו וכו'. והילכך בדנקיט לי' בצוארי' הוא דשרי אבל נקיט לי' בידי' אע"ג דמסי לי' אסור דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש והיינו בצוארי' כנ"ל:

אלא כיון דמסי אע"ג דנקיט לי' בידי' שפיר דמי פי' דהא תכשיט הוא לו ומה לי בידי' מה לי בצוארי' וקא מיבעיא לי' בבריא במחופה עור. כלומר לא התירו לצאת בקמיע בשבת אלא כשהוא מחופה עור דאפי' מיצטריך לבית הכסא לא בעי למישלפינהו אבל כשאינו מחופה עור אסור לצאת בו דקדושה יש בו ואיכא למיחש דזימנין דאיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויי וכו' והילכך מהכא לא תפשוט:

והרי תפילין דמחופות עור וכו' התם משום שי"ן. ואיכא למידק דהכא בקמיעי במחופה עור אמרי' דמותר ליכנס בהן לבית הכסא וכן בתפלין אי לאו משום שי"ן של תפלין והתם בברכות אמרי' גבי תפלין דכלי שהוא כליין אינו מגין עליהם אלא א"כ הוא טפח וי"ל דהתם כיון שהוא כלי שעומד בכל שעה להוציאם משם לא חשיב להגן אלא בשיש בו טפח אבל בחפוי שלו הקבוע בו לעולם מגין הוא שריון זרדא. קסדא אמר רב סנוורתא. מגפיים אמר רבה בר רב הונא פזמקי, כל הני הוו כלי זיין, ולפי שאין דרך ללובשן אלא בשעת מלחמה אסור ללובשן בשבת, ומיהו אם יצא בהן אינו חייב חטאת דהא אינו מוציאם אלא דרך מלבוש, ואמרי' דשריון זהו זרדא והוא מלבוש כשיעור הגוף לבדו מצוארו ועד מתניו ובלעז אזבר"ק ואנו לועזים לוריג"א סנווראתא הוא מלבוש כשיעור הראש והפנים ובלעז ברבוד"א, פזמקי הם כלים לכסות בהן ירכותיו עד למטה מן הארכובה ובלעז ברדוניר"ש ואנו לועזים קמביר"ש:

מתני' לא תצא אשה במחט הנקובה פי' במחט שתופרין בה את הבגדים שאינה תכשיט כלל ואע"פ שהיא מוציאה במלבושי' ולא בידי' אפי' הכי חייבת חטאת דסבירא לן דאומן דרך אומנותו חייב:

גמ' כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה. פירוש דטבעת שיש עליה חותם הוי תכשיט לאיש ומשאוי לאשה וחייבת חטאת, וכל מידי דחזי לאשה כגון טבעת שאין עלי' חותם דהוי תכשיט לאשה ומשאוי לאיש וחייב חטאת:

קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן. פי' ולא הוו גבי אנשים כרועים גבי אנשים משום דאלו ואלו אנשים הם אלא נשים עם בפני עצמן הן:

והא הוצאה כלאחר יד היא. פי' אחיוב חטאת קא פריך ולטבעת שיש עלי' חותם באשה ושאין עלי' חותם לאיש ולומר דכיון שאינן תכשיט להם ואין חייבות אלא משום משאוי אמאי דהא דרך מלבוש הוציאום ואין אדם חייב במשאוי דרך מלבוש אלא כדרך שהוא נושא אותו בחול, וכל דבר שאינו תכשיט להן מוציאין אותן בידים ולא דרך מלבוש:

באשה גזברת עסקי'. פי' דאורחה בטבעת שיש עלי' חותם ולא חשוב הוצאה כלאחר יד. וא"ת להויא כאיש דהוה ליה תכשיט, וי"ל דכיון דאין דרך רוב נשים בכך בטלה היא אצל כולן ולא הוי תכשיט לדידה אלא משאוי וכן פרש"י ז"ל:

מכבנתא פרש"י ז"ל נושק"א ע"ש שכובנת וקושרת פתחי החלוק. ורבי' יהונתן ז"ל פי' כלי עגול שמסבב כל הראש והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו:

חומרתא דפילון פירש"י ז"ל קשר שקשר בו סם ששמו פילון וריחו ערב ושמו בלסמ"ו ואשה שריחה רע טוענתו עלי'. והרא"ה ז"ל פי' דמיירי שהוא של כסף דבהא הוא דאיכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא:

אשה שריחה רע לא אתיא לאתויי. פירוש אבל בכובלייר כולהו מודו דחייבת חטאת דשלא לצורך הוא: