ר"ן (מיוחס לו) שבת עא

טומאה בין תכשיט בין כלי מטמא ואפי' אינו תכשיט מטמא דכלי הוא אלא דלגבי שבת תכשיט אסור והיינו בשאין עלי' חותם אבל כלי חייבת חטאת דמשאוי הוא לאשה והיינו טבעת שיש עלי' חותם וברייתא דקתני תכשיטי נשים לא קאי אטבעת שיש עלי' חותם דההיא כלי הוא ולא תכשיט:

כבירית טהורה ותשתר. פי' בירית כלי ותיהוי הוא לקשר כל אחד ואחד מבתי השוקים שלא יפלו על רגליה ויוצאין בהן בשבת דלא חיישי' דילמא שלפא ומחויא שהרי מיד יפלו בתי שוקי' לארץ ומיגניא בי' ודכותה במחט שאינה נקובה שהיא אישפי"קלא לצניעותא היא נותנת שלא תצא שער ראשה ולא מחויא דשער באשה ערוה, והא דנקט טהורה אגב שיטפא נקט לישנא דמתני' דבירית טהורה (דקתני במתני' דטהורה) דאמרי' בגמ' דהוא כמין אצעדה והוא טבעת של כלים ומשום הכי טהורה דטבעת בהמה וכלים אין מקבלין טומאה, ומ"מ שמעי' מינה דכל דבר דמיגניא בי' אי שלפא ליכא למיחש ומותר ואי לא מיגניא בי' חיישינן והילכך הני נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות אסור ליתן אצעדות בזרועותיהן לצאת לרשות הרבים דהא איכא למיחש דילמא שלפא ומחויא לחבירתה דהא לא מיגניא בגילוי זרועה כיון דאורחה בהכין, ואף הרמב"ם ז"ל לא התיר לתת אצעדה אלא כשאין דרכה להראותה שהולכת בזרועות מכוסות אבל בזרועות מגולות לא וכן פסק מורי הרב נר"ו:

הואיל ואשה חולקת בה שערה. פי' בלעז פרטידור:

שלפי השמד היו. פירש רש"י ז"ל בני' אדם הנשמטין מן השמד היו. ואית ספרי דגרסי שלהי השמד היו, פי' ומשנה זו אחר שמד זו נשנית וגזרו על הסנדל המסומר:

נהפך סנדלו של אחד מהם. פי' רש"י ז"ל שהיו לו שני פיות ויכול לנועלו משני צדדין אבל ניכר הוא מי הוא הנועלו כדרכו ומי לאחור וניכר מקומו בקרקע וכשנועלו זה שלא כדרכו נראה הנכנס כאלו יוצא, ופי' רבינו יהונתן ז"ל שנקראין צוקו"ש בלעז והוא של עץ ותוחבין מסמרין לחזק התחתון עם העליון:

ושמעו קול מאחורי בית הכנסת. פי' קול של סנדלים מסומרים. [ע"ב] מעשה כי הוה בכינופיא דאיסורא פי' דהיינו שבת וי"ט דאסורין בעשיית מלאכה וכדי שלא יהפוך ימי שמחתם ומועדם לאבל שלא יזכרו להם התקלה הבאה לאבותיהם ונמצא נמנעין משמחת שבת וי"ט שהוא מצוה לשמוח ולהתענג בהם אסרו בשבת וי"ט, אבל בירושלמי מפרש שהיו בנות ישראל מפילות בראותם סנדל המסומר ובשומעם, את קול הסנדל המסומר, ואפי' לדברי הירושלמי נאמר דדוקא בשבת וי"ט שהי' מעשה וזוכרות הענין ומפילות אבל בחול אינן מפילות:

תפרו מבפנים. פי' שנתן מנעל של עור בפנים מן הסנדל שקורין בלעז פורא"ר:

עשאו כמין קלבוס. פי' שעשה המסמר שני ראשין חדין וכפף שני ראשיו לנועצן בעץ כעין שלנו שקורין ניא"ר בלעז:

ואפי' ממטה למטה. דגזרינן דילמא נפיק בי' לר"ה דכל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, וגזרו בזה יותר משאר דברים משום דאיסורי' משום גזירה דשעת השמד והחמירו בו יותר משאר דברים שאסור לצאת בהן לר"ה והיינו דהוצרכו לפרש ההיתר שיש בו דמטלטלין אותו לכסות בו את הכלי דתורת כלי עליו ור' אלעזר בר' שמעון אוסר מהאי טעמא דפרישנא דחמיר מכלים שמלאכתן לאיסור:

מתני' ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ומפרש בירושלמי שלא יחשדוהו שנוטל הסנדל השני בידו, ורש"י בשם רבותי' דהוי טעמא דילמא מחייכי עלי' כשאינו נועל אלא מנעל אחד ושלף לי' ומייתי לי' ד' אמות בר"ה:

[דף ס"א ע"א] גמ' אמר רב הונא באותה שיש בה מכה, והא איכא הוכחה דלא חשדי לי' א"נ דלא מחייכי עלי' שרואין אותו צולע:

יהב לי' דימין אמר לי' עשיתו מכה. כלומר עשית לי כמי שיש לו מכה ברגלי של ימין שהרי אין לי לצאת אלא במנעל אחד שהרי אם אנעול של ימין אסור לנעול אחר כך של שמאל:

ודילמא כחייא וכו'. וה"ק לי' עשיתו של שמאל מכה כלומר אם אשמע לך שאנעול ראשון של ימין שוב לא אנעול של שמאל ונראה לכל כאלו יש ברגל של שמאל מכה שיוצא במנעל אותו שאין בו מכה ואותו שיש בו מכה יחף:

דעביד הכי עביד וכו'. פי' דלא סגיא דלא אשכח ר' יוחנן תנא דאית לי' כותי' דנועל של שמאל תחלה דאי אפשר דר' יוחנן פליג אהא דכשהוא נועל נועל של ימין אלא דאשכח תנא דפליג עלי' וס"ל כותי' והיינו דאקשי' ודילמא לא אשכח שום תנא דאית לי' דנועל של שמאל תחלה אלא דאיהו מסברא דנפשי' קאמר דדרך ארץ הוא לנעול של שמאל ראשון ולא פליג אברייתא דנועל של ימין ראשון דדילמא לא לא שמיע לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי', ואי נמי שמיע לי' ואשכח תנא דס"ל כותי' כדקאמרת אכתי