ר"ן (מיוחס לו) שבת ע

אבל גדול דתכשיט הוא לו וכו' פי' דכי אית לי' עינבל חשיב כלי וטמא אפי' דבהמה וכי לית לי' עינבל חשיב תכשיט ותכשיט דאדם טמא ותכשיט דבהמה טהור:

הזוג והעינבל חיבור. פי' וסתמא קתני חיבור בין לטומאה בין להזאה וכיון דחשבי' לי כולי האי חיבור מכלל דכי נתפרדו חשבי' לי' ככלי אחד שנשבר ואם לא נטמא זה לא נטמא זה, ובעיקר מילתא אתי' לאיפלוגי למימר דלא חשיב לן טעמא דהדיוט יכול להחזירן דאם איתא אפי' נתפרדו ליהוי חיבור וכי תימא ה"נ והתניא מספורת וכו' וגזרו על טומאה וכו' הרי שאמר בפירוש אפי' במספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני דלא חשיב חיבור אלא בשעת מלאכה בלבד וכיון שכן גבי זוג ועינבל דתני סתמא חיבור וחשיב חיבור לעול' בין לטומאה בין להזאה לא סגי אלא משום דחשיב לן חיבור דידי' חיבור גמור וכשנתפרדו חשיבי כשבר כלי ולא אמרי' טעמא דהדיוט יכול להחזירו:

[דף נ"ט ע"א] הואיל וראוי לגמע בו מים וכו' פי' דלא בעי' מעין מלאכה ראשונה אלא במדרסות בלבד ופליג אר' יוסי בר חנינא דבעי מעין מלאכה ראשונה:

[ע"ב] בפירוש אמרת לן משמי' דרב כלילא שרי פי' דס"ל כלישנא דרב אשי דארוקתא כולי עלמא לא פליגי דשרי:

קמרא שרי. ואפי' הוי כולו דאניסכא שהוא של כסף או של זהב מידי דהוי אאבנט של מלכים וטעמא לפי שהוא תכשיט ואינו משוי ואע"ג דתכשיט גזרי' דילמא שליף ומחוי הכא ליכא למיגזר לפי שאין דרך להתיר איזורו בשוק ויפלו בגדיו וכן פרש"י ז"ל, וי"מ דלאו דוקא קמרא אלא ה"ה כל תכשיט דדוקא באשה גזרו דדעתה קלה וחיישי' דילמא שלפא ומחויא אבל באיש דדעתו מיושבת עליו לא גזרו, והא דתנן ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ואוקימנא בגמ' באריג בכסותו דמשמע דאי לאו אריג אסור ואע"פ שהוא תכשיט התם טעמא דמיתסר לאו משום דשליף ומחוי אלא משום דאוקימנא מעיקרא כר' שמעון דאמר כל ישראל כו' ולהכי שרי בכל אדם דלא חשיב לי' משוי הא לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון משוי חשיב לי' ולהכי אוקימנא באריג בכסותו דהשתא לכולי עלמא לא חשיב משוי והיינו דאמר באריג בכסותו ודברי הכל דהשתא לדברי הכל שרי. והא דאמרי' בפרק נוטל היוצא בכליו מקופלין לו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב ואם הי' לבוש כליו פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ולא סגי דמיתמר האי טעמא אלא משום טבעות דהן תכשיט והיוצא בהן פטור אבל אסור, וי"ל דההיא לא נצרכה אלא משום אשה ולטבעת שאין עלי' חותם ואמטול הכי נקט פטור וכתב הרא"ה ז"ל נראין הדברים בתכשיטין השוין לאיש ולאשה שכיון שנאסרו לאשה להוציא ה"ה לאיש שאי אפשר לתכשיט אחד השוה לשניהם כלומר ששניהם ראויין להתקשט בו שיהא מותר לזה ואסור לזה, והיינו דאמרי' בירושלמי ר' חנינא בר סיסי אמר משום ר'' ישמעאל כל מקום שאמרו חכמים לא תצא ואם יצאת חייבת חטאת אסורה לצאת בה לחצר ר' בא בר כהנא בשם רב ששת מתניתא אמרה כן ובפיאה נכרית לחצר משום שאין בה חיוב חטאת במוציאתה לרשות הרבים וקס"ד דה"ה לכולהו אידך דבמתני' להנהו דלית בהו חיוב חטאת ר' חייא בשם ר' שמעון בר חייא ואפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ופיאה שאני כטעמא דאמרי' עלה בגמ' ואמרי' תו בירושלמי ואיש על ידי שאינו שוחץ מותר כלומר לצאת לחצר בדברים שאסור לר"ה שמא לא אסרו אלא בנשים מתוך שהן שחצניות כלומר וחוששין שאם יוציאו לחצר יוציאו לר"ה אבל באיש שאינו שוחן אף בדברים שאסור לצאת לרשות הרבים מותר לצאת לחצר נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט, פי' מפתח של זהב כעין טבעת ובו מפתח זהב לפתוח תיבה והוא תכשיט בין לאיש בין לאשה ותשמיש הוא הדה אמרה העשוי לתכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך אסור כלומר לתכשיט ולתשמיש הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה כלומר בתכשיטין ששוין שניהם הדה אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר והאי חצר דאמרי' חצר שאינה מעורבת דאי מעורבת דינה כבית לכל דבר ע"כ דבריו. והא דאמרי' במקום אחר בירושלמי תכשיטין למה הן אסורין ואסיקנא דנשים אסורות ואנשים מותרין היינו דוקא בתכשיטין שאין שוין לשניהם:

אי אית לי' מפרחייתא, פי' רצועות קצרות להדקה שאם לא היו שם הרצועות מרוב רחבן לא היה יכול לחגור בו במתניו ומשתרי הקשר ואתי לאיתויי והרי"ף ז"ל לא פי' כן:

מאי נזמים נזמי האף. פרש"י ז"ל אבל נזמי האזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מלתא למשלף ולאחוויי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה ע"כ וי"מ דאפי' נזמי האזן אסורין, ומיהו אפי' לדברי רש"י ז"ל הני נשי דידן שהולכין בנזמי האזן מגולין אסירי כנ"ל:

[דף ס' ע"א] טומאה אשבת קא רמית פירוש דלגבי