ר"ן (מיוחס לו) שבת סט

מתכת ואם הוא של טיט דלא חשיב איכא למיחש דמשום אימתא דרבי' שלא יכעוס עליו שיהי' סבור שהוא נטלו בכוונה להראות בשוק שהוא בן חורין יסיר כל הטלית מעליו ולא יוליכנה דרך מלבוש אלא על כתפו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבין שנפל והוא משוי גמור והכי איתא לקמן בהדיא בגמ' וא"ת בחצר אמאי שרי'. וי"ל דלא גזרו אלא בתכשיטין דהתם לשבח וחיישי' שמא ישכח ויצא מן החצר לרשות הרבים אבל כבלא דגנאי הוא לו לא. והא דאמרי' לקמן כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ופרישנא טעמא כדי שלא תתגנה על בעלה אפיאה נכרית היא ולא אכבול דבכבול קא מפרשי' בירוש' טעמא אחרינא וכן פי' ] הרא"ה ז"ל:

או דילמא כיפה של צמר תנן. והוא כמין כובע שנותנת תחת השבכה ואע"ג דאי אפשר למשלפה אלא א"כ מגבהת כל השבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהם אפ"ה מרוב חשיבות הכבול שהוא תכשיט חשוב וקלות דעת האשה וחמדתה שהיא רבה אם ישאלנה חבירתה הראיני את כבולך תראנה לה ותחזיר השבכה במהרה על ראשה ותתן הכבול לחבירתה להשתעשע בה כן פי' רבי' יהונתן ז"ל:

כליא פרוחי י"מ שהוא חוטין הרבה שתולין בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין לפי שהיא מתביישת להסיר הזבובין מעלי', אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

אין בה משום כלאים. פרש"י ז"ל שעשוי' כמין לבד ע"כ, ולאו למימר דאיסורא דרבנן מיהא איכא כלבדין שהן אסורין דרבנן אלא הרי הוא כמין לבד ומיהו אין בה חימום כלל ואין אדם מתכוין בה אלא לתכשיט, ואין מיטמא בנגעים דגרע משתי וערב ולפי שאינו טווי, וילפי מכלאים שוע וטווי, והרא"ה ז"ל פירש משום דהויא דצבעונין ובנגעים כתיב לבן:

[דף נ"ח] ע"א ומי אמר שמואל הכי וכו' והא אמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו ואלו במתניתן תנא ולא בכבול דמשמע אפי' בצוארו, ופריק מתניתן בדעביד לי' איהו לנפשי' דלית לי' אימתא וזמנין דאתי למשקלי' מצוארו ומוליכו בידו ד' אמות:

כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתומי וכו'. פי' הגאונים ז"ל שאחר שהיו פורעין המס היו נותנין להם חותמות לידע שפרעו המס ושוב לא הוו נוגעין בהן:

ולא קשיא כאן בשל מתכת כאן בשל טיט פי' הא דשמואל בשל טיט ואם הוא בצוארו יוצא דכיון דלא חשיב משום אימתא דרבי' לא מייתי ליה בידי' דהא לאו הוכחה הוא לעבדות אלא כשהוא על צוארו או בכסותו אבל כשהוא על כסותו אפילו של טיט אינו יוצא דדילמא אי נפיל מקפיל כסותו עליו שיבין רבו שעדיין על כסותו והוי משוי, והא דתניא דאסור אפי' בצוארו בחותם של מתכת דדילמא נפיל ואתי לאתויי דהא חשיב ומקפיד עליו רבו:

לימא הא דעבד לי' רבי' הא דעבד לי' איהו לנפשי'. פי' דמאי דתני' לא יצא העבד בחותם שבצוארו דעבד לי' איהו לנפשי' ומאי דתני ולא בחותם שבכסותו דעבד לי' רבי' ומילי מילי קתני ולצדדין קתני ושינויא דחיקא הוא , כן פי' הרא"ה ז"ל וכן פסק בסמוך, אלא דקשיא לי דהא מתני' סתמא קתני ולא בכבול דמשמע לא בצוארו ולא בכסותו ואוקימנא לה בדעביד ליה איהו לנפשי' דאלמא אפילו בכסותו ואפילו בשל טיט אסור ואפילו בדעביד ליה איהו לנפשי':

אלא לאו ש"מ של מתכת ש"מ. והילכך בשל מתכת לעולם אסור ושל טיט דעבד לי' רבי' בצוארו מותר בכסותו אסור, עביד איהו לנפשי' בצוארו אסור בכסותו מותר וכן פסק הרא"ה ז"ל, ומכאן סמך לחותמות שלנו שאנו נותנין בכסות משום תיקון המלכות דאפילו יהו מטושטשין שרי ולא חיישינן דאי נפיל אתי לאיתויי דהא לא חשיב דומיא דחותם של טיט דכל היכא דעבד איהו לי' לנפשי' בכסותו שרי כנ"ל לפי שיטת הרב ז"ל, אבל אני כבר הקשיתי לעיל לדבריו דאפילו בשל טיט ועביד ליה איהו לנפשי' דבכסותו אסור כמו בצוארו ומ"מ חותמות שלנו מותר דהא לא חשיבי ולא אתי לאיתויי וליכא למיחש לקיפול טליתו דהא לא רווח מידי לפי תיקון המלכות בקיפול טליתו:

זוג שבכסותו נמי ניחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי' פי' דכיון דזוג לנוי עביד ובכל מידי דחשיב אע"ג דהוה מידי דנפשי' כל היכא דאיכא למיחש דילמא מיפסיק חיישי' נמי דילמא אתי לאיתוי' כן פי' הרא"ה ז"ל, והוא הולך לשיטתו דבכסותו שרי כל היכא דעבד איהו לנפשי':

כל שהוא ארוג לא גזרו. פי' לא גזרו דילמא מיפסיק:

ורמינהו זוג של בהמה טמאה. פירוש ודוקא לפי שהוא בעצמו הוי כלי הא אי הוי מידי דתכשיט פשיטא לן דלא מקבל טומאה דתכשיט דאדם מקבל טומאה ותכשיט דבהמה לא כדמוכח לעיל בפרק במה בהמה יוצאה:

[ע"ב] אפי' דבור אסור ופי' ומיתורא דדבר . מרבינן משמיע קול לטומאה: