ר"ן (מיוחס לו) שבת סח

פרק במה אשה יוצאה [ד' נ"ז ע"א] מה טעם קאמר וכו' ואתיא לאיתויינהו ד' .. אמות ואמרו בתוספות דלא חיישי' דילמא שלפה ואתיא לאתויינהו א"נ שלפא ומחויא אלא בתכשיטין קלים שאינן עשויין לה כמלבוש דא"נ שלפא להו לא מיחסרה מלבוש כגון טבעת וכיוצא בו אבל בתכשיטין גדולים דאי שלפה להן מיחסרה מלבוש כגון חגורה של כסף לא חיישי' ומותר:

תיכי חלילתא. פירש"י ז"ל שרשרות חלולות שאינו יכול לדחקן על השער מתוך עביין מי הוי חציצה ולא תצא בשבת או לא הוי חציצה ומותר' לצאת בהן בשבת וכולה שמעתין פי' ז"ל משום חציצה והרא"ה ז"ל פי' דאפשר דפשיטא לי' דאינן חוצצות אלא דמספקא לי' אכתי משום דדרכן ליטלן מעל ראשן אי חיישי' דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה, אמר לי' אריג קא אמרת כל שהוא אריג לא גזרו כלומר לא גזרו באריג שהוא חלול והמים באין בו לענין טבילה אטו חוטין וכיון דמדינא לא חייץ לענין טבילה אע"ג דאורחייהו למשלפינהו' בשעת טבילה לא גזרו בהן לצאת בשבת ומשום דלקמן נמי גבי תם שבכסותו חישי' דילמא מיפסיק נקט האי לישנא דכל שהוא אריג לא גזרו ולומר דשרי' באריג. ואיכא דאמרי אמר רב הונא וכו' דלא קפדן עלייהו כלומר ליטלן מעל ראשן כשהן טובלות טבילה של רשות וכיון שכן בשבת נמי ליכא למיחש לטבילה דמצוה דהא לאו אורחייהו למשלפינהו אפי' בטבילה דרשות, איכא בינייהו וכו' הני כיון דטניפין מיקפד קפיד עלייהו לנוטלן ואע"ג דליכא משום חציצה כיון דאורחייהו אסירן ע"כ תורף פי' הרא"ה ז"ל:

וכולן בראשי הבנות שנינו. כלומר דבין חוטי צמר וחוטי פשתן ובין רצועות שבראשי הבנות דוקא בראש חוצצין אבל במקום אחר לא כדאמרינן בסמוך דבצואר אין חוצצין, ומיהו אסיקנא דדוקא רצועות שאינן גסין ורחבין כל כך דומיא דחוטין אינן חוצצין בצואר לפי שאין אשה רוצה להדק חוטין שבצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין שלא תחניק עצמה אבל אם היא רצועה רחבה וחלקה דומיא דחבקים מהדקת היטב כדי שתראה כבעלת בשר שהרי אינה מסתכנת בכך אבל אם הם של ראש בין דקין בין רחבין חוצצין לפי שאם תקשרם במצחה בחוזק אינה מסתכנת בכך:

השתא רך ע"ג קשה חוצץ. פי' השתא דהיינו צמר ע"ג קשה דהיינו שער קאמר ת"ק דחוצץ דלא מיהדק שפיר רך ע"ג רך דמיהדק שפיר מיבעיא, והאי דלא משמע לן דר"ה אדרב יהודה קאי ולומר דדוקא של צמר ושל שער אין חוצצין בראשי הבנות משום דהוו רך ע"ג קשה הא בצוואר דהוי רך ע"ג רך מודה, משום דמסתמא את"ק קאי. וא"ת ולימא לי' למעוטי דצואר שאף חוטי שער חוצצין בו משום דהוי קשה ע"ג רך מה שאין כן בשער לת"ק כדאמרי' בסמוך, וי"ל משום דלא דאיק לישנא כיון דקאי את"ק דתני חוצצין מאי וכולן בראשי הבנות שנינו הא כ"ש בצואר דחייצי אלא ודאי למעוטי מידי דלא חאיץ אתא:

אלא חוטי פשתן השתא וכו'. בדין הוא דה"ל:

למיפרך לתרווייהו ולמיקשי חדא קושיא אלא אורחא דתלמודא בהכין להגדיל תורה:

ואי אמרת אין אשה חונקת וכו' אמאי לא. כלומ' אמאי אינה יוצאת בהן בשבת כיון דלענין טבילה אינן חוצצות בשבת נמי ליכא למיחש דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו אלא ודאי, מדאינה יוצאת ש"מ דחוצצות:

[ע"ב] ה"ג הכא בקרטלא עסקי'. והוא כעין מלבוש ואין בו משום תכשיט ויש לחוש משום חציצה אבל במתני' גרסי' קטלא דהוא תכשיט והוא חוט שתולין בו אבנים טובות ומרגליות ותולין אותו בצואר והוא הנקרא ענק וכן מפורש במס' כלים פרק י"א דקתני התם קטלא שחוליות שלה של מתכת בחוט של פשתן וקטלא שחוט שלה של מתכת וחוליות שלה של אבנים טובות ומרגליות ע"כ. ודרכה של קטלא ברוב שהיא רפה ואינה חוצצת והיינו דבמתניתן אתי' בה משום תכשיט ולא משום חשש טבילה ומיהו אמרי' בתוספתא שאם היא אוצה חוצצת ופי' אוצה דחוקה מלשון כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז ט"ו):

אילימא ר' יהודה אפי' חוטי צמר. פי' דכיון דבחוטי צמר לית בהו חציצה אליבא דר' יהודה מותר לצאת בהן בשבת דהא ליכא למיחש דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה:

אפזיני בלעז פרונט"ל שעושין של זהב לשום על פדחת ומקיף את ראשה מאוזן לאוזן, סרבוטין המגיעין לה עד לחיים והוא כעין טוטפת אלא שהוא רחב מאוד שמכסה כל ראשה ותולה לה מכאן ומכאן עד לחיי' ודוקא כשהן קבועין בסבכה שקורין בלעז קפי"ל או גנדי"א דלא גזרי' דילמא משלפא ומחויא דאי שלפה תתגלה שערה ולא חיישי' אבל היכא שאינן קבועין אע"ג דתכשיט הם ואינן משוי חיישי' דילמא משלפא ומחויא:

אי כבלא דעבדא תנן. פי' והוא סימן שהוא עבד או שפחה, ואשה דקתני במתני' היינו שפחה וה"ה עבד ומשום הכי אסור ברשות הרבים דילמא