ר"ן (מיוחס לו) שבת סו

כולהו בר"ה הוא דאסור הא בחצר מותר דומיא דטרסקל דקתני בה אלא דתנא גבי זוג בחצר לומר דאפי' בחצר בעינן פקוק:

[ע"ב] והא אנן תנן ולא בקמיע וכו' הא מומחה שפיר דמי. ואע"ג דגבי אדם תני' לה ה"ק ומאי שנא הא דבהמה מההיא דגבי אדם:

והא אף על פי שהוא מומחה קתני, קס"ד השתא דמיירי שריפא לבהמה ג' פעמים ופריק מומחה לאדם שריפא לאדם ג' פעמים ולא לבהמה אבל היכא שהוא מומחה לבהמה מותר:

לא דגמר מכה ומשום תענוג. וא"ת ולרב דשרי לעיל לתלות טרסקל לבהמה ומשמע דאפי' לבהמה גדולה דאיכא תענוג שרי מדאקשי' לשמואל מהא דסיחין מאי לאו בגדולים ומשום תענוג ופריק לא בקטנים ומשום צער מכלל דלרב אפי' בגדולים דאיכא תענוג שרי דאי לא במאי פליגי ואלו הכא במתניתא פריקנא דאפי' משום תענוג אסור ועוד קשיא עלי' דרב פירוקא דרב פפא דפריק מתניתא דאוכף דאסור משום דלצננה לית לה צערא ואפי' לית לה צערא משום תענוג מיהא לישתרי אלא דרב תנא הוא ופליג כדפרקינא לעיל וכן פירש"י ז"ל מובלע בתחום שלו. פי' ואין חייבין על מלאכת בהמתו כשעושה אותה לדעת עצמה שהרי מעמידין אותה ע"ג עשבים בשבת:

בהמה שאכלה כרשינין הרבה. ולפי שאכלה מהם יותר מדאי הזיקה לה לפי שהוא מאכל ערב לבהמה ומשמינה כדאמרינן בברכות פר' אין טומנין מי גרם לך שתבעטי בי לא כרשינין שהאכלתיך והיא צריכה שלשול והילכך לא יריצנה בחצר בשביל שתרפה שיהו בני מעי' רפויין:

תנאי שקלת מעלמא, פי' מתנאי אתה עושה שקלא וטריא ולאקשויי בין האי להאי כמי שאינו מוצא תנאין שנחלקו בכך דאוקי הנך תרתי מתניתא חדא כמר וחדא כמר והא תנאי היא במתני' דר' מאיר שרי ור' יהודה אוסר דתנן והעזים יוצאות צרורות פירוש בין ליבש דמיהדק בין לחלב דלא מיהדק:

תותרי. פי' דרכן לחבר שני אילים בקשר אחד כדי שלא יברחו וכן כולם שנים שנים:

משום דזקפי חוטמייהו ומסגי כי דוו. פי' והלכך קושרין להם עור קשה כנגד לבן להגין עליהם לפי שמנהג האילים לזקוף עצמן ולעמוד על רגליהן להלחם עם הזאב והזאב מכה אותם בצפרניו בחזה שלהן:

שאוחזין אלי' שלהן למעלה. פי' וקושרין אותה על גבה כדי שיתאוו להן הזכרים ויתעברו בזמנן:

כדי שלא יעלו עליהן הזכרים, לפי שהן מניקות ולא יתעברו:

[דף נ"ד ע"א] אי הכי היינו דכתיב ולא ישרו בעיניו. פי' ואדרבה כיון שהיו עשירים הי' לו לחירם לשמוח שהיו לו אנשים עשירים אמר לי' אין כיון דעתירי וכו' והיינו ארץ כבול:

שמכבנין אותו למילת. שקושרין בגד כל סביביו ביום שנולד לשמור צמרו שלא יטנף לעשות ממנו כלי מילת ולפי שהן קושרין שני ראשי הבגד בחוזק ואינן סמוכין בתפירה אלא שעושין כמין קרסי נחושת לחבר הבגד נקראו כבונות מלשון תנתן כבנתי לבתי (גיטין ט"ו ע"ב) שמחבר ראשי הקמיצה מבית הצוואר:

והעזים יוצאות צרורות. פי' בין ליבש החלב דמיהדק הבגד על דדיהן דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי ועוד דכמלבוש הוא חשוב כיון שלצורכה הוא שלא תכחיש בין לחלב דלא מיהדק הבגד שרי ולא חיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי ואע"פ שהוא תענוג לה והוא כמשוי, ור' יוסי גזר ליבש אטו לחלב ור' יהודה לא גזר הא אטו הא:

תנא לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו פירוש מטולטלת לגמל כמרדעת לחמור ופעמים קושרין אותה המטולטלת בזנבו ופעמים בזנבו ובחוטרתו:

עקידת יד ורגל. פי' מן הידים ואחד מן הרגלים. שלא יכוף ידו ע"ג זרועו, שלא יכוף אחת מידיו ויקשור גבי זרועו כדי שלא יהו לו אלא שלשה רגלים לברוח:

משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. פי' דכיון ששניהם קשורין בחבל אחד והוא מושך החבל מיחזי כמו שמוליכן למכור אבל אם רוצה להוליכם לנהר ולהשקותם יכניס חבל כל אחד בידו ומוליכם:

אילימא כלאים דאדם. דכיון שכרוכות החבלים על זרועי האדם ומושך נמצא שהוא מסייע הבהמה למשוך העגלה והוי שני מינין:

לא לעולם כלאים דחבלים. שהאחת של צמר והשני' של פשתן וכיון שיהו נקשרים יחד אם יכרכם על גבי ידו נהנה הוא מכלאים שיחממו את ידיו:

לא שנו אלא לענין כלאים הא דקתני לא יכרוך החבלים בידו משום כלאים הוא ולא משום איסור