ר"ן (מיוחס לו) שבת סה

ובשיפא דא ודא אחת היא. פי' קס"ד השתא דבמחט שתופרין בה הבגדים מיירי וקס"ד נמי דה"ק כל שהיא חלוקה ואינה חלודה בין אינה נקובה בין שהיא נקובה אין חילוק לגבי טומאה:

בגלמי דאעפ"י שהיא חלוקה כיון שעומדת לינקב אינה מקבלת טומאה אבל במחט שנגמרה מלאכתו כגון איישפינגל"א דא ודא אחת היא לטומאה כיון שאינה עומדת לינקב ולגבי שבת הוא דיש חילוק כדמוכח פרק במה אשה. והילכך במחט שתופרין בה והיא נקובה מקבלת טומאה ולענין הוצאות שבת חייבת חטאת ויש מחט שאינה נקובה ונגמרה מלאכתו כיון שאינה עומדת לינקב כגון איישפינגל"א שמקבלת טומאה ולענין הוצאות שבת הוי תכשיט ואינה חייבת חטאת והיינו דלענין טומאה דא ודא אחת ולגבי שבת יש חילוק אבל לא מיירי בשתי מחטין שהן במה שתופרין דאם כן אין חילוק להוצאת שבת בין נקובה לשאינה נקובה דהא משוי לה כלי לנטילת קוץ ועוד דלענין טומאה נמי יש חילוק כדמוכח בשמעתין כנ"ל:

מתני' חמור יוצא במרדעת. פי' שמניחין אותו עליו כל היום לחממו דאמרי' חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר לי':

בזמן שהיא קשורה בו. ואמרינן בגמרא והוא שקשור לו מערב שבת, ופי' הרא"ה ז"ל דלאו משום איסור קשירה דשבת נגעו בה דהא לקמן איירי' בה בבעיא דר' אסי בר נתן מרבי חייא בר רב אשי אלא משום דהשתא הוא דחשיב לי' כמלבוש טפי לענין להתירו לו לאותה שבת ע"כ, ורבי' יהונתן ז"ל פי' שאם לא קשורה לו מבעוד יום אסור לקושרה לו בשבת שאי אפשר לקושרה לו אלא אם כן יסמוך בצדדי הבהמה *) ונמצא משתמש בבעלי חיים. ובעיא דרב בר נתן דמהו ליתן במרדעת כבר פי' רבינו יהונתן ז"ל דלא שיקשרנה לה אלא ישליכנה על גביו שאם יקשרנה נמצא משתמש בצדדי הבהמה ובחצר קא מיירי ולא להוציאה לרשות הרבים ע"כ:

**(הגה"ה א"ה כן הוא בהדי' בירושלמי והובא גם כן בהרא"ש ע"ש:

)** זכרים יוצאי לבובין. כולה מתני' מפרש בגמר':

[דף נ"ג ע"א] גמ' ולא באוכף אעפ"י שקשורה לו מעכב שבת. פי' אוכף בלעז בשט"ן משום דסתמא לרכיבה עביד או להוליך עליו סחורה העולם ואע"פ שמועיל לבהמה לחממה אסור משום דאתי למטעי:

ובלבד שלא יקשור לו מסריכן. בלעז פיטראל שנותנין בצואר הבהמה כדי שלא ירד המשוי על זנבה כשהוא עולה על ההרים. ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו שקורין בלעז טפארא ונותנין תחת זנבו שלא ירד משוי האוכף על צווארו כשהיא יורדת בבקעה ובכי הא אסור משום דמיחזי כמאן דבעי לה למשוי:

אמר לי' וכי מה בין זה לאוכף. דאסור לטלטלו כלל ואסורה אפי' נטילתו דאלו בהנחתו ודאי לא הוה בעי מאי בינייהו דאוכף מיתסר טפי כדאיתא לעיל:

אישתיק:

והוא סבר מדאישתיק אודויי מודי דאוכף נמי שרי, איתבי' אוכף וכו' השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי. כלומר אפי' ליטול אוכף אסור להניח מרדעת מיבעי:

הכא דמשום צער לא כל שכן. פי' לא כל שכן שמותר להניח מרדעת משום צער צנה או חמה, והילכך לא תיקשי לך תו לרב חייא מתניתא דקים לי' בדרבה מינה דהא משכחת רב דשרי. וקשיא לי א"כ תקשי מתניתא לרב ויש לומר דרב תנא הוא ופליג ומיהו לקמן מתרצי לה:

אריוך מלו שמואל פרש"י ז"ל אריוך מלך הי' ונקט האי משאר מלכים משום דהוא לישנא דארי שהי' ארי ובקי בדינין כמלך השופט, את העם וכן פי' בתוספות ומ"מ משום דאין הלכה כשמואל באיסורי נקט אריוך מלך אלסר ולומר לא מלך הוא באיסורי:

שאני התם דאפשר ממילא. כדקתני מוליכה ומביאה הבהמה בחצר והאוכף נופל מאליו וכיון דאפשר בהכין אסור לטלטלו מה שאין כן במרדעת:

. ולא בקמיע אע"פ שהיא מן המומחה. פי' שריפא כבר מזה החולי לאדם ג' פעמים נקרא מומחה ולפי שאין מזל לבהמה לא סמכינן אמומחתו לאדם והוי כמשוי וכל הני דקתני לעיל הוי משום משוי חוץ מסנדל דהוי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי:

אבל יוצא הוא באגד שע"ג המכה. דכמלבוש הוא חשוב דאי נפיל נמי לא אתי לאתויי:

ופוקק לה זוג בצווארה. פי' ודוקא פקוק אבל לא פקוק אפי' בחצר אסור לפי שהוא משמיע קול בחוץ חושדין אותו שהוא רוצה להוליך בהמתו למכור בשוק או ליריד ואפי' פקוק לר"ה לא דמשוי הוא, א"נ דילמא נפיל ואתי לאתויי, א"נ דמראה כמו שמוליכה למכור כדאמרי' במתני':

לא בקטנים ומשום צער. פי' ודוקא בחצר אבל בר"ה אפי' קטנים אסור משום דלאו היינו אורחייהו אבל בגדולים ומשום תענוג אפי' בחצר אסור ואידך