ר"ן (מיוחס לו) שבת סא

שאין הקדרה נוגעת בגחלים הקטומות אלא שהיא גבוהה עליהם נמצא שאין בגופה שום דבר טמון בדבר האסור והיא שהיי' האמורה למעלה שמותרת לדברי הכל בגרוף וקטום, ואי משום שמטמינין בבגדים הרי הן בעצמן אינן מוסיפין הבל וכן דעת הרמב"ן ז"ל לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשמין נמי אסור. כלו' אם הטמין גוף הקדרה בתוך שומשמין אסור דמוסיפין הבל אבל לענין אסוקי הבלא כגון האי שהפסיק הקופה בין הגפת והקדרה ויהיה כח בגפת להרתיח דוקא גפת דזיתים אבל לא גפת דשומשמין:

(דף מ"ח ע"א) דאנח כוזא דמיא. פי' צוננין אפומא דקומקומא, י"מ דקומקומא ע"ג האור הי' וי"מ דקומקום מלא מים רותחין היה שהעבירו מע"ג הכירה:

מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם, דשרי' בסוף פירקין דאע"פ שהתחתון הוא חם יותר מן העליון שרי להניחו על פיו, ופריק לא דמי דהתם אוקומי קא מוקים שהמיחם העליון גם הוא מלא מים חמין כל צורכו ואינו צריך לתחתון אלא כדי שיעמיד לו חמימותו הראשונה שלא יפיג אבל הכא אולידי קא מוליד שהרי יש כח בתחתון להחם מים צוננין שבתוך הכוזא והתחתון תולדות האור הוא ואסור ואפי' להפשיר דמיחזי כמבשל ע"ג כירה:

דפרס דסתודר אפומי' דכובא. פי' פרס סודר ע"ג גיגית מלאה מים או יין ואנח נטלא עלוי' ומי שעושה כן עשוי הוא שישמט מאליו באמצעיתו ושורה ביין או במים:

מאי שנא מפרוונקא. שהוא בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו שם בשבת ולא חיישי' דלמא מישתמיט ואתי לידי סחיטה:

התם לא קפיד עלי'. שהרי עשוי הוא לכך ואפי' מישתמיט לא אתי לידי סחיטה אבל הכא שהוא סודר של ראש ואינו מיוחד לכך קפיד עלי' ואתי לידי סחיטה:

מוכין שטמן בה מהו לטלטלן, פי' במוכין יבשין דשרי להטמין מי נימא דאכתי באיסורייהו קיימי או דילמ' כיון דטמן בה ייחדן להטמנ' ואיכ' תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת זו. ואמר לי' וכי מפני שאין לו קופה וכו' עומד ומפקיר קופה של מוכין כלומר עדיין חשובין הן ולמלאכתן הן עומדין ולא להטמנה והן מוקצין ואסור לטלטלן ואפי' לאותה שבת ואע"ג דלקמן משמע דגיזי צמר בהטמנה בלבד הן מותרין אלא כשהן של הפתק, אפשר שהמוכין חשובין יותר מן הגיזין:

ה"ק אם לא טמן בהן אין מטלטלין. הא אם טמן מטלטלין, וגיזי צמר דקתני מיירי בלאו הפתק דאי בשל הפתק לא שרו בהטמנה כדלקמן. אי נמי לצדדין קתני גיזי צמר וכו' אע"פ שטמן בה אין מטלטלין אבל מוכין אם טמן בהן מטלטלין אותן:

מתירין בית הצוואר בשבת. פי' מתירין קשר שלו דלאו קשר של קיימא הוא אבל אם אין בו קשר אסור לפותחו דהשתא קא עביד לי' מנא שהרי כל הבגד נארג ומחובר וכן פרש"י ז"ל, והרא"ה ז"ל פי' דרכן הי' לתת בבית הצוואר חוט אחד מכאן וחוט אחד מכאן וקושרין אותו אחר לבישה כדרך שעושין היום ומתירין אותו בשעת הפשט ולא חשיב קשר של קיימא לענין היתר שמתירין אותו בשבת משום דדרכו בכך ומתחלה ג"כ על דעת כן קשרוהו ודרכן ג"כ בשעת כיבוס לקושרו וקאמר דהפותח אותו דרך ניתוק שמנתק אותו חוט ולא מתיר חייב חטאת עכ"ל, וקשיא לי קצת הא דפריק רבא זה חיבור וזה אינו חיבור אלמא שלא בשעת מלאכה נמי הוי חיבור פי' מדקתני דהוי חיבור עד שיתחיל להתיר ש"מ דהוי חיבור אפי' שלא בשעת כיבוס:

[ע"ב] תנן שלל של כובסין וכו'. פי' ברייתא היא ואלו במתני' דפרה תנן חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה כלומר וצריך להזות על שניהם ומאי דלא פריש בברייתא סמכי' אמתני' דדוקא לטומאה ולא להזאה ומשום דסמכי' אמתני' דהתם נקט לה תנן כאלו הויא מתני', ודכותה בריש בבא בתרא דאמרי' דתנן מחיצת הכרם שנפרצה וכו' חיבור לטומאה בשעת, מלאכה פי' בשעה שחותך עצים שלא בשעת מלאכה לא הוי חבור אפי' לטומאה:

ואין מיטמאין באויר. כלומר אם נגעה טומאה באוירן ולא בדופניהן ושוליהן הן טמאין ולא הכירה וכן אם נגעה הטומאה באויר הכירה היא טמאה ולא הם, ומיהו במגע טמאין לעולם והוי חיבור כשלל של כובסין ולא מפרשי' בין שעת מלאכה לשאינה שעת מלאכה:

דלא ליתי למשרף עלייהו תרומה וקדשים פי' שאם נגעה תרומה או קדשים באותן כלים שלא נגעה שלא יבואו לשרוף התרומה והקדשים על ידיהם שהרי אותן כלים אינן טמאין מן התורה שהרי אינן חיבור מן התורה. וא"ת ובשלל של כובסין מאי היכירא איכא, תירץ הרא"ה ז"ל דהכא אפשר בהאי היכירא ולעיל לא שייכא היכירא אחריתי:

[דף מ"ט ע"א] וגזרו על הטומאה שלא בשעת מלאכה ועל הזאה וכו'