ר"ן (מיוחס לו) שבת נח

דאית בי' אפרוח מת. פי' שמת בשבת דאלו מערב שבת ודאי מוכן הוא לר' שמעון ומיירי בשהניחו לדעת שיהא מוצנע עד אחר השבת ליתנו לדעתו לכלבו וכיון דקינא זו מיוחדת ודאי היא לאפרוחים דעתו היא שיהא בסיס להם והילכך בעודו על הקינא אסור כההיא דלעיל דמעות שעל המטה ועל המוכני ובהאי ר' שמעון מודה כדמוכח לעיל. וה"ה דמצי לאוקמוה באפרוח חי דכיון שהיא מיוחדת לכך נעשה בסיס לו אלא אוקמה באפרוח מת שאינו זז משם, והדר מוקי לה בביצה שנולדה בו ביום דנעשה האי קינא בסיס לה כיון שהיא מיוחדת לה ולאפוקי הנחה בלא ייחוד דהא לא אסרה טלטול הכלי המותר אלא בייחוד קודם שהניח בו דבר האסור וייחוד זה בין שנעשה בשבת בין שנעשה בערב שבת:

והאמר רב נחמן מאן דאית לי' מוקצה וכו'. ואע"ג דר' יוחנן מפרש התם טעמא דביצה משום משקין שזבו, אפשר דהכא לא שמיע לן ההיא פלוגתא ומהדרי' לאסוקי הא דרב נחמן כר' יוחנן:

דאית בה ביצת אפרוח. פי' והניחה שם לדעת שלא תשתבר ותפסד:

אמר רב יוסף היינו דאמר רבה וכו' אמרו הלכה וכו'. כלומר מהא דרב יצחק דאמר שר' יוחנן אמר הלכה כר' יהודה א"ר יוחנן אמרו הלכה וכו' ולי' לא סבירא לי' ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כר' שמעון, פי' והשתא דשמעית מדר' יצחק דפסק הלכה כר' יהודה מכלל דלדברי ר' שמעון אמר אנו אין לנו אבל לדידי' אפי' נר אסור כר' יהודה:

[דף מ"ו ע"א] בשל חוליות פי' דחיישי' שמא תפול ותתפרק ויחזיר בה ומשום דאורחי' להדיקה חיישי' דלמא מהדקה וחייב לכולי עלמא משום מכה בפטיש:

כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי מר סבר גזרי' אין לפרש גזרי' אטו גדולה דאית בה חידקי דא"כ גזירה לגזירה היא אלא גזרי' אטו דחוליות אע"ג דלאו אורחה דקטנה בחוליות ומשכחת לה להא פלוגתא אפי' לר' יהודה במנורה שלא הדליקו בה באותה שבת:

א"ר זירא תהא משנתנו בשלא היו עלי' כל בין השמשות שלא לשבור וכו'. דהכי ס"ל ודאי לר' יוחנן כר' יהודה, ומתני' ה"ק ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עלי' מעות כל בין השמשות ואע"ג דליתנהו השתא הא לא היו עלי' כל בין השמשות שרי אבל לר' שמעון בעי' היו עלי' כל בין השמשות ואיתנהו השתא כדמוכח לעיל. ולענין פסק הלכה במוקצה מחמת איסור בלחוד קי"ל כר' יהודה ובהא הוא דפסק ר' יוחנן כותי' אבל במוקצה מחמת מיאוס ובשאר מוקצה קי"ל כר' שמעון וכדמוכח בשלהי מי שהחשיך ומודה ר' שמעון במוקצה מחמת חסרון כיס כגון מסר הגדול ויתד המחרישה דמתוך חשיבותן אדם קובע להם מקום משום דאפשר דאתו לידי פסידא ולאפוקי תמרא דעיסקי דהנהו משרי שרו לר' שמעון וכדמוכח התם וכן כתב הרי"ף ז"ל:

אמר רב יהודה שרגא דמישחא שרי לטלטולה. מדברי רש"י ז"ל נראה דמיירי בנר של חרס שדלק בו ואח"כ כבה וכיון שהיא דמישחא לא מאיס טובא ושרי אליבא דר' שמעון אבל דנפטא דמאיס טפי ולא חזי אלא למלאכתו אסור. ויפה פי' ז"ל דסתם נר של חרס הוא, ועוד כתב הרא"ה ז"ל דודאי אליבא דר' שמעון קאמר דאלו לר' יהודה דמשחא נמי אסור בישן ובחדש שלא נשתמשו בו אפי' דנפט למה יאסר עכ"ל, פי' לפירושו אי מיירי בנר ישן כלומר שהדליקו בו באותה שבת כמו שפי' רש"י ז"ל אפי' דמישחא אסור לר' יהודה כדמוכח לעיל ואפי תוקמה בחדש שלא הדליקו בו באותה שבת ומשום הכי דמישחא שרי הא לא אפשר דאלו בחדש אפי' נעשה לנפט למה יאסר, ועוד כתב ז"ל ואי בשל מתכת כיון דנפטא מאוס הוא היכא שרי רבה ורב יוסף משום כסויי מנא והרי הוא מאוס יותר מן הישן של שמן דלא שרי ר' יהודה משום כסויי מנא ע"כ, פי' לפי' אי מיירי בנר של מתכת וכגון שהדליקו בו באותה שבת כיון דנפטא מאוס הוא וכו', ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בנר של מתכת לא שייך מיאוס כלל:

אמר לי' הואיל וחזי לכסויי בי' מנא פי' דר' שמעון לית לי' מוקצה בכלי שהוא ראוי למלאכה כל שהוא ואע"פ שאינו ראוי למלאכתו ראשונה דהא אפי' בשברי כלים שרי, והלכתא כרבה ורב יוסף, וא"ת והא ר' יוסף כר' יהודה ס"ל דאמרי' בפרק נוטל אמר רב יוסף חריפא שמעתא דדרדקי אימור דאמרי רבנן בשוכח לכתחלה מי אמור, וי"ל דהתם לדבריו דרבה דהוה מנח סכינא אבר יונה הוא דקאמר אבל לדידי' לא צריך כלל דהא לית לי' מוקצה:

כל צרורות שבחצר יטלטלו וכו' הואיל וחזיין לכסויי בהו מנא, פי' אלא ש"מ דכיסוי מנא לא חשיב תשמיש כיון דלא חזי לתשמיש אחרינא הא איכא תורת כלי עליה דהיכא דאיכא תורת כלי בתשמיש כל דהו דחזי שרי לר' שמעון:

[ע"ב] הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פי' ואפי' בחצר שאינה מעורבת, ואמר עולא מה טעם שהרי אסור ללובשן שם כדרך שאסור