ר"ן (מיוחס לו) שבת נג

אין הכלי מצטרף בכך אבל כשנותן מים מרובין שמצננין המים החמין מצרף הוא ואסור, ושמואל שרי כר' שמעון, ורב ושמואל לא איירו כלל באוקמתא דרב אדא ואביי דקמאי איהו טובא ורבוותא. דרביהו ולאו אמתני' קיימי אלא אעיקר דינא ומילתא באנפי נפשה היא ודכותה טובא בתלמודא ע"כ, וזה תימא דמאן לימא לן דלא קאי אהא דאביי דאמר אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר דאי לא מאי לא שנו דקאמר וכן פירש הרשב"א ז"ל:

[דף מ"ב ע"א] אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. פי' אע"פ שהכוס כלי שני דוקא להפשירן מותר אבל מעטים כדי שיחמו לא דס"ל לתנא דמתני' דכלי שני מבשל ופליגי עלי' תנאי בברייתא:

בד"א בכוס, פירוש דכלי שני הוא ואינו מבשל, ועוד דלא ניחא ליה שיחמו הרבה כיון דלשתי' קא בעי להו, ובמתני' דתני אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן משום תוכו דמיחם נקט כדי להפשירן דאי משום לתוך הכוס בכל ענין שרי, אבל באמבטי חמין לתוך הצונן מותר דלא דמי לתוכו דמיחם דשרי' כדי להפשירן דאמבטי שאני דבעי להו לרחיצה וחיישינן דלמא אתי להחם דלרחיצה חמין מיבעי ליה, ור' שמעון בן מנסיא אוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן, וברחיצת פניו ידיו ורגליו איירי דשרי בשבת דאיהו סבר דכל לרחיצה חיישינן באמבטי, והיינו דא"ר חייא ספל אינו כאמבטי ובהא מודה ר' שמעון בן מנסיא דאע"ג דספל לרחיצה קאי ולא לשתיי' אפילו הכי מותר משום דרחיצה דספל אינו אלא רחיצת עראי וליכא למיגזר. אסיפא קאי. פי' אאמבטי ואסר חמין לתוך צונן, לא ארישא קאי אכוס דשרו ב"ה צונן לתוך חמין ואתא ר' שמעון בן מנסיא ואסר צונן לתוך חמין כב"ש, והיינו דאקשי' ור' שמעון בן מנסיא כב"ש ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כלומר דבכוס כולן שוין דחמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין וה"ה לב"ה באמבטי וספל וב"ש אסרי באמבטי אפילו חמין לתוך צונן כנ"ל, ומיהו אנן לא קי"ל הכי אלא כמעיקרא דבאמבטי אסר ר' שמעון בן מנסיא אפילו חמין לתוך צונן ובספל שרי אפי' צונן לתוך חמין ושלא כדברי הרי"ף ז"ל*. [ע"ב] מתני' אבל נותן הוא לתוך הקערה פירוש דעירוי של כלי ראשון שהעבירוהו ע"ג האור ככלי שני הוא ואינו מבשל ולא איירי' אלא לענין בישול אבל לענין בליעה בכל דבר הוא מידי **(הגה"ה א"ה עי' בהר"ן על הרי"ף שמביא ג"כ דעת הפוסקים החולקים על הרי"ף ומרמז שם על דבריו שבכאן:

)** דהוה אבית השחיטה רותח דחשו לבליעה ודבר נראה הוא דאפילו ככלי שני לא הויא וכן כתב הרא"ה ז"ל:

גמרא אמר לי' אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין דאפי' בכלי ראשון נמי לא בשלה פי' לאחר שהעבירוהו מע"ג האור דוקא אבל לא בעודו ע"ג האור דההיא ודאי בשלה וכן הלכתא והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא:

אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה. פי' כי היכי דאמרינן במתני' דאין נותנין את הכלי תחת הנר לקבל בו את השמן משום דאין דרכה של תרנגולת להטיל ביצתה דנימא להניח בהכלי וכן אין דרך ליטפטף השמן כדאמרינן בסמוך:

אמר רבה מאי טעמא דרב חסדא קסבר וכו'. פירש"י ז"ל דקסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל א"נ אסור לבטל כלי מהיכנו אלא בהצלה מצוי' כגון לכפות כלי על הביצה בשביל שלא תשבר אבל בהצלה שאינה מצוי' לא ע"כ תורף דבריו, ומדבריו נראה דדוקא בהצלה שאינה מצוי' והוא שיהא הדבר של איסור כגון ביצה וחבית של טבל ודלף שאינו ראוי אבל אם הוא דבר של היתר אפי' הצלה שאינה מצוי' שרי דהא אינו מבטל כלי מהיכנו והרי הוא נוטל הכלי לדבר הניטל, ואינו מחוור, והנכון מה שפי' הרא"ה ז"ל דרבה ס"ל דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת ואין אסור לבטל כלי מהיכנו ולאו משום דאיכא איסורא בהא מילתא כלל אלא היינו טעמי' דרב חסדא אליבא דרבה משום דלגבי הצלה חיישי' שמא יביא כלי ברשות הרבים כדאיתא בפ' כל כתבי ומיהו בהצלה שאינה מצוי' הוא דאסרו ואפי' בדבר של היתר, והיינו דאקשי' מחבית סתמא דמשמע אפי' יין מתוקן ומדלף דמשמע אפילו ראוי דשרי אע"ג דהויא הצלה שאינה מצוי' אבל בהצלה מצוי' לא חשו שמא יביא כלי ברשות הרבים משום הפסד מרובה ואפ"ה לא התירו לגמרי במקום שיש בו טורח הרבה אלא במקצת כגון שלש סעודות מזון בלבד שהתירו בדליקה ובנשברה לו חבית בראש גגו שהתירו להביא כלי ולהניח תחתי' ובלבד שלא יביא כלי ויצרף כדאיתא התם:

[דף מ"ג ע"א] רב יוסף אמר היינו טעמי' דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו, פי' דלדידי' לא שני לי' בין הצלה מצוי' לשאינה מצוי' והיינו דקא שרי לכפות עלי' כלי משום דאין מבטל הכלי מהיכנו שהרי יכול לנוטלו משם לכשירצה, אבל אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה משום דמבטל כלי מהיכנו ולאו דוקא תחת תרנגולת דה"ה בהצלה מצוי' דאסור, אבל היכא שאינו מבטל הכלי מהיכנו אפי' הצלה שאינה מצוי' שרי: