ר"ן (מיוחס לו) שבת נב

אמבטי כמין בריכה עשוי' בבית המרחץ שהמים החמין נמשכין בה ונאספין שם ואסר ליה להניח הפך שם משום שהוא כלי ראשון וכלי ראשון מבשל אלא אמר לי' ליטול מן המים החמין בכלי שני דכלי שני אינו מבשל:

וש"מ הפשרו לא זהו בישולו. כך היא גרסת הספרים ופי' דאי הוה בהפשר משום בישול אף בכלי שני הי' אסור והשתא נמי דהפשרו לא זהו בישולו דוקא בכלי שני הוא דשרי הא בכלי ראשון אסור דומיא דע"ג מדורה דאסור ואפילו להפשיר, אבל רש"י ז"ל גרס הפשרו זהו בישולו:

ואמר לו אין סכין וא"ת ואין סיכה אלא באבני שיש ובהא ליכא למיחש לאשויי גומות, וי"ל דגזרי' הא אטו שאר קרקעות:

אלא לאפרושי מאיסורא שאני הכא נמי לאפרושי וכו'. ואם תאמר ומאי ראי' מר' מאיר התם שאני דאי הוה שתיק אתי למיעבד איסורא ולא סגי דלא למימר לי' ולאפרושי. ויש לומר דא"כ לא הוה לי' למימר בלשון הוראה אין מדיחין אין סכין אלא אין רצוני שתדיח ושתסוך, ולעיל נמי הוה ליה למימר אין רצוני שתניחנו באמבטי אלא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר ליה בלשון הוראה כי אורחי' כי היכי דלא ליגע באיסורא כלל ולאזדהורי טפי, ומיהו שרי ליה למימר לי' לחברי' עביד לי הכין והכין ואע"ג דממילא הויא הוראה ובלבד שלא יאמר לו דרך הוראה וכן כתב הרא"ה ז"ל:

דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה וכו'. פירוש ועל כרחין רבי שנכנס למרחץ לא להזיע נכנס שם שהרי אחר שגזרו על הזיעה הוה רבי אלא ודאי לרחוץ נכנס שם בבית המרחץ ובחמי טברי' שהרי התירו להן חמי טברי' ואפ"ה אמר טול מן המים בכלי שני אבל לא באותה בריכה שחמי טברי' שם מפני שהוא מבשל:

מכת מרדות דרבנן. פי' דכיון דתולדות חמה נינהו לית בהו איסורא אלא דרבנן, ויש מי שכתב דכיון דאינו חייב דאורייתא, שמעינן מינה דבכל מידי דלענין הגעלה בעינן לה כלי ראשון לא סגי ליה בחמי טבריא אבל במידי דסגי ליה בכלי שני איכא מאן דאמר דמהני לי', ולא נהיר' דכיון דאסיקנא דחמי טבריא תולדות חמה נינהו בעינן בהגעלה כבולעו כך פולטו מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו ע"י תולדות האור, ול"נ דהיינו דוקא לרב חסדא דס"ל דחמי טברי' הן תולדות חמה. אבל לר' יוסי דס"ל לעיל דתולדות האור נינהו דחלפי אפתחא דגיהנם אפי' לענין הגעלה דבעינן לי' כלי ראשון מהני דככלי ראשון חשיבי כנ"ל:

ואפילו עומדת בחצר. פי' רש"י ז"ל אפ"ה אסור אע"ג דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לד"א:

הא דלית לי' גידודי הא דאית לי' גידודי פי' רש"י ז"ל דכי אית לי' גידודי כיון שהיא עמוקה בשפתה כאמצעה דמיא לכלי ושרי אבל כי לית לי' גידודי ואין המים עמוקים בשפתה כאמצעה דמיא לנהר ואסור, וי"מ דכי לית לי' גידודי דאסור הוי טעמא דכיון שאין המים עמוקים בשפתה כאמצעה כי מטי סמוך לשפתה נועץ רגליו בקרקע וחופר וממחה העפר בתוך המים ודמי למגבל, והראשון עיקר וכן כתב הרא"ה ז"ל:

[דף מ"א ע"א] איני והאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב כל המניח וכו'. פירוש דליכא למיחש להוצאת שכבת זרע לבטלה משום דבעית ולא אתי להרהורי מ"מ הא איכא דכשהוא מניח פניו למטה דנראה שהוא בוש מפני שהוא מהול:

היכי דמי מוליאר הגרוף תנא מים מבפנים וגחלים מבחוץ. פי' כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ ונותן בו גחלים והמים בקיבולו הגדול ואין בין המים לגחלים אלא מחיצה דקה וכל היכא שהוא גרוף אינו מוסיף חום:

מאי אנטיכי רבה אמר בי דודי. פי' יורה גדולה ועושין לה שני שולים ונותנין גחלים בין שניהם, כלומר כלי שיש לו בית קיבול למטה שנותנין בו הגחלים וגם בית קיבול אחר למעלה שנותנין בו המים דמתוך שהגחלים מכוסין בו חומו משתמר בו הרבה והילכך אפי' גירף הגחלים מבעוד יום אסור מה שאין כן במוליאר שמפולש הוא למעלה פי' מקום הגחלים ומצטנן מהרה החום מצדו האחר, וי"מ איפכא דמוליאר יש לו בית קיבול זה למעלה מזה כמו שפירשנו באנטיכי ואנטיכי יש לו מחיצה בנתים כמו שפירשנו במוליאר, ולא נהיר דא"כ הוה לי' למימר היכי דמי מוליאר מים מלמעלה וגחלים מלמטה ועוד דהא קאמרינן באנטיכי מפני שנחושתה מחממתה והוא לשון שולים:

רב הונא אמר בי כירי *) פי' כעין מוליאר אלא שהדופן עב ככירה ולפי שהאור תדיר בה כל ימי החול מוסיף הבל אע"פ שהיא גרופה מחמת דופנה שהיא עבה וחמה היא מאוד:

**(הגה"ה א"ה גרסת הרב משונה מגרסת הגמרא שלפנינו ולא רציתי לשנות:

)** [ע"ב] אמר רב לא שנו אלא להפשיר. פי' קס"ד השתא דה"ק דדוקא כשמתכוין להפשיר אבל מתכוין לצרף אסור ושמואל אמר אפילו מתכוין לצרף מותר, והיינו דאקשי' ולצרף לכתחלה מי שרי דבהא אפילו ר' שמעון מודה דאסור:

אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר וכו'. פירוש הרא"ה ז"ל דרב ושמואל לא איירו אלא במיחם שפינהו ויש בו מים חמין דבהא אמר רב שיעור להפשיר מותר דכיון דיש בו מים חמין כשמוסיף כדי להפשיר