ר"ן (מיוחס לו) שבת מט

[דף ל"ט ע"א] חוץ מן המליח הישן וקוליס האיספנין שהדחתן בחמין כו'. פירוש מליח ישן דג מליח ישן. וקוליס האספנין דג שקורין טונינ"א דהני דאפי' מים חמין שאדם משליך עליהן מתבשלין קצת בענין שאדם יכול לאוכלן אע"פ שאינן מבושלין כל צורכן, ודכותה בביצה אף על פי שאינה מבושלת כל צרכה כיון שהיא ראוי' לאוכלה מיחייב איניש חטאת בבישולה:

מתני' ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה פי' והא דנקט גבי קומקום בשביל שתתגלגל לפי שאין בו כח כל כך לצלות לגמרי אבל בחול ובאבק דרכים שהוחמו מכח החמה יש בהם כח גם נתת לגמרי:

ומעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין. פי' סילון צינור וקטן הוא יותר ולפי שחמי טבריא חמין יותר מדאי שאין אדם יכול לרחוץ בהן היו מערבין בתוכו דרך סילון מים צוננין ואסרו להם משום דדמי להטמנה שמטמינין מים במים ומחממין אותן, ואמרו אם בשבת הי' מעשה זה וכו' ואם בי"ט הי' מעשה וכו' ואע"ג דהאי מעשה בחול הי' ומערב שבת אפ"ה אסור דהוי הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור אפי' מבעוד יום כדמוכח בפרק אין טומנין וכמו שכתבתי בפ' במה מדליקין:

גמ' רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ. פי' דאע"ג דלא גזר ר' יוסי תולדות חמה אטו תולדות האור הטמנה בהטמנה מיחלפא לי' טפי וחול ואבק . דרכים דמו לרמץ:

מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח וכו' אלא למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו לגזור. פי' דרשב"ג כר' יוסי ס"ל מדקאמר מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח דהוא תולדות חמה דאלו לרבנן אסור כדאמרי' נמי ולא יפקיענה בסודרין. וא"ת בשלמא לעיל גבי הטמנה שייך למיגזר שמא יזיז עפר ממקומו אבל גבי גלגול היכי שייך למיגזר, וי"ל דגבי גלגול דגג רותח איכא למיחש שמא יזיז עפר לעשות לה מחיצות שלא תתפשט הביצה בכל הגג ותפסד, ועוד י"ל דהכי קאמר אי שרית לי' גלגול בגג רותח אתי להזיז עפר בעלמא ולהטמין דבהכי אורחי' טפי אבל למאן דאית לי' משום הטמנה כיון דלית לי' טעמא דיזיז עפר לא גזר גלגול שמא יזיז ויטמין דלשמא יזיז עפר לא חייש. ועוד י"ל דאפילו ניחוש שמא יזיז ויטמין אכתי ליכא למיגזר שמא יטמין ברמץ דכולי האי לא גזרינן:

ת"ש מעשה שעשו אנשי טברי' וכו' בשלמא למ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה פי' שאדם רואה הסילון של צונן קודם שיתערב לאמה כשמתערב לאמה נראה כמטמין מה שאין כן במים צונן דעלמא כשמתערבין בחמין דהא לקמן שרינן:

מי סברת מעשה שעשו אנשי טבריא אסיפא קאי. אלא יטמיננה פי' ולומר דמודה ר' יוסי בהאי מעשה דאסור כי היכי דמודה בהא דלא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ולומר דהא והא משום הטמנה דהא ליתא דהאי מעשה דמודה ר' יוסי ארישא קאי ואסור משום דתולדות אור הוא דחמי טברי' הם חמין מחמת האור משום דחלפי אפתחא דגיהנם מה שאין כן בסודרין, וא"ת ולמאן דאמר משום שמא יזיז מאי שנא מגפת דאסור לכולי עלמא משום הטמנה, וי"ל דגפת מוסיף חום מעצמו ודמיא לתולדות האור טפי מהא דחול שכל עיקרו לא נתחמם אלא ע"י חמה, וא"ת ולמאן דאסר משום הטמנה כיון שהוא מחמם הביצה בשבת אסור ואפי' בדבר שאינו מוסיף ומאי שנא חול, וי"ל דהיינו דבר רותח אבל צונן כגון האי ביצה דקרירא מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף, וא"ת א"כ דחול חשיב דבר המוסיף אפי' מבעוד יום ליתסר, וי"ל דלא חשיב כל כך דבר המוסיף דמיד שתשקע החמה יצטנן ולא הוי דבר המוסיף, וא"ת וכיון שהרתיח הביצה מבעוד יום בתוך החול נעשה החול ע"י דבר המוסיף ואפי' משחשיכה כדקי"ל דחמימי חמין, וי"ל דביצה המתמחמת בחול אינה כל כך רותחת שיתחמם החול על ידה כענין חמימי חמין:

אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה וכו' ומסתברא דהני מילי הוא דאהנו מעשיו שהועילה הטמנתו כגון צונן שנתחמם או נתבשל ויפה לו הצימוק אבל אם נתבשל ואינו מטמינה אלא כדי שיעמוד בחמימותו שרי וכן כתב הרמב"ן ז"ל ותלמידו הרא"ה ז"ל:

[ע"ב] אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. פי' הרא"ה ז"ל דעולא לא פליג באיסור הטמנת דבר המוסיף ואפי' מבעוד יום אלא דסבירא לי' דבהא לא שייכא הטמנה משום דהוו מים במים ע"כ. וקשיא לי דא"כ היכי מקשה הכין בהדיא למאן דאית לי' שמא יזיז וניחא למאן דאית לי' משום הטמנה והוה לי' למימר ולמאן דאית לי' משום הטמנה היכי ניחא דהא מים במים לית בהו משום הטמנה, וי"ל דבכמה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה כלל כנ"ל:

מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו. פי' ליכא למידק מינה דדוקא כל גופו אסור הא מקצת גופו שרי דהא ליתא דחמין שהוחמו בשבת אסורין אפי' בשתיי' וכ"ש ברחיצה ואפי' ליגע באצבע קטנה כל גופו לאו דוקא אלא למידק מינה שריותא דמערב שבת שאם הוחמו מערב שבת דמותר לרחוץ בהן אפי' כל גופו וכדדייק ואזיל: