ר"ן (מיוחס לו) שבת מב

אמר דוד לפני הקב"ה וכו' הודיעני ה' קצי. פירש"י ז"ל הודיעני המקרים העתידים לבוא עלי, מדת ימי כמה ימי חיי, מה חדל אני באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם, ועוד פי' פירוש אחר וזה הנכון:

[ע"ב] לא קשיא הא ברבה והא בתלמידא. פי' הרב מתוך שמחה והתלמיד באימה ועליו כתיב שפתותיו שושנים, ואי בעית אימא הא והא ברבה כלומר דרבה גופי' מיבעי לי' למיתב באימתא וה"מ לבתר דפתח בשמעתא אבל מקמי הכי בבדיחותא שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן לדבר הלכה כדאמרינן לעיל:

[דף ל"א ע"א] דעלך סני לחברך לא תעביד. פירש"י ז"ל לחברך זה הקב"ה דכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב וגו' ואלו המצות. ועוד פי' חברך ממש כגון גניבה ניאוף וכיוצא בהן:

אמונה זה סדר זרעים. פי' רש"י ז"ל שעל אמונתו סומכין להפריש מעשרותיו ע"כ, ואני שמעתי (מובא בתוס' מהירושלמי) שעל אמונתו זורעין האדמה עובדי האדמה ולא ידעי אם יצלחו אם לאו וזה נכון:

צפית לישועה. פי' רש"י ז"ל לדברי הנביאים ע"כ ועוד צריך לבאר צפית לישועה בימיך. ולא צפית שתבוא ישועה לישראל דמי שאינו מאמין אפיקורס הוא שהאפיקורסים אינן מאמינין שתבוא ישועה לעולם לישראל, כן פי' בתוספות:

[ע"ב] מי שאכל שום וריחו נודף, פי' תירוצא הוא כלומר אם רשעת מעט ויצרך מתגבר עליך אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף וכו':

לעולם כר' יהודא ס"ד פירוש דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הואיל וצריכה לצורך דבר אחר מלאכת מחשבת היא והיינו טעמא דפתילה אבל באידך פטור משום דקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר והיינו חס על הפתילה שדעתו לחזור להדליק בה ועיקר הכיבוי משום הדלקתה היא מה שאין כן באידך שאין כיבוי דפתילה אלא משום חייסא דנר ושמן וכמו שפי' רש"י ז"ל:

בפתילה שצריך להבהבה עסקי' דבההיא אפי' ר' שמעון מודה דמתקן מנא. פי' והאי כיבוי חשיב מלאכה צריכה לגופה דמתחלה הי' צריך להדליק על דעת לכבות:

ולא קתני מפני שנעשית פחם. דהוה במשמע שהבהבה כבר, אלא שהוא עושה פחם דאלמא בהדלקה זו הוא עושה פחם שלא הבהבה עדיין ש"מ:

מאי טעמא אמר רב יצחק היא קלקלה וכו'. פי' מאי טעמא על אלו השלשה:

[דף ל"ב ע"א] נשמה שנתתי בכם קרוי' נר. וכתב רש"י ז"ל דנשים נצטוו על כך כדאמרי' בב"ר היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה וכיבת נרו של עולם ושפכה את דמו שגרמה לו מיתה ע"כ. והרי כאן שלשה חלה ודם ונר:

בעון שמכבסות צואת בניהם. פי' שמכבסות בגדים המטונפין בצואת בניהם כנ"ל:

חדא כר' אלעזר וחדא כרבנן. פי' דמאן דאמר דבקי מיתה דמשמע דמיתה נדבקת בה קודם זמנה כר' אליעזר דאמר ילדות כלומר דמיתות בחורות על שלש עבירות אלו. ומאן דאמר בדקי מיתה שבודקין אותה בשעת הסכנה כרבנן דאמר יולדות כלומר בשעת לידה:

הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ. פי' רש"י ז"ל דהקדש מסור לכל אדם להקדיש וחל הקדש על פי כל אדם וכן תרומות ומעשרות שכולן אוכלין מפתן של עמי הארץ וסומכין עליהם שתקנו התבואה כראוי ונמסרו לעמי הארץ שאין ב"ד צריכין למנות שומרין עליהם. וי"מ הקדש כגון יין לנסכים כדאמרי' בפרק חומר בקדש שעם הארץ נאמן עליו והקשה רש"י ז"ל דההוא מדרבנן הוא והכא דאורייתא קאמ' מדתני תרומות ומעשרות דנאמנין דאורייתא ולא מדרבנן וי"מ תרומות ומעשרות כגון עניים, אבל בירושלמי גרסי' רשב"ג אומר הלכות הקדש חטאות והכשרות גופי הלכות ושלשתן נמסרו לעם הארץ הקדש דתנן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן, חטאות דתנן הכל נאמנין על החטאות, הכשרות דתנן ועל כולם עם הארץ נאמן לומר טהורים הם:

[ע"ב] על עסקי שוא ומפרשי' המקרא בניחותא על עסקי שוא הכיתי את בניכם ועוד מוסר לא לקחו:

ר' יהודה הנשיא היינו ר' והא ר' בעון נדרים קאמר ופריק לבתר דשמע מר' שמעון וכו' דהוא רבי' בעון ביטול תורה קאמר איהו נמי בעון ביטול תורה:

חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ביטול תורה פי' אף בעון ביטול תורה כדאמרן דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו:

ועוד ידו נטוי'. פי' כל שנותיו של אדם ידו נטוי' והוא מלשון ועד:

[דף ל"ג ע"א] הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה פי' ליבעל נכנסה ולא הוצרך האדם לפרש למה נכנסהף שמואל הקטן חש בי'. פי' הי' לו הדרוקן והי' מצטער שלא ירננו עליו שבא לו מחמת עבירות שאין הכל יודעין בשלשה סימנין הללו. רבא חש בי'. פי' ולא הי' מחמת רעב מדאמר ידענא בי' בנחמני מכלל דכל מרעיב עצמו רע בעיניו, ואי משום שהי' משהה ואמרי' בבכורות צואה רבה