ר"ן (מיוחס לו) שבת מא

יהודה ורבי שמעון בכלים והני אחריני משום דקמ"ל דבהא נמי שייכא פלוגתא דמוקצה ונולד:

והא דרב לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כלומר לא שמיע מרבי' בפירוש הני תלתא בבי דפליגי ר' יהודה ור' שמעון אלא מכללא דשמיע מר' חייא רבי' בתמרי דאמר לי' כנגדו בי"ט אסור לטלטל משום מוקצה וחשיב כנולד משום דמעיקרא לאדם והשתא לבהמה למד מזה דה"ה בשברי כלים ובקליפי אגוזים דאיכא מוקצה ונולד וכיון שכן בהא וודאי פליגי ר' יהודה ור' שמעון:

קבלה מיני' או לא קבלה מיני'. וא"ת פשיטא דקבלה מיני' דהא עבד שמעתתא מיני' דאמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים וכו', וי"ל דה"ק קבלה מיני' הלכה למעשה דדילמא לא ס"ל שיהא מוקצה אסור לטלטל דהא לקמן איבעיא לן:

רב המנונא אמר הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן פי' לענין טומאה אבל בענין הדלקה פליגי אי מדליקין בפתילה אפי' שאינה מחורכת או לא והיינו דנקט קפול:

דתנן פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקק את המרחץ וכו'. פי' כיון שהניחן בקופסא בשעה שמצאן גלי אדעתיי דחשיבי לי' וירדו לידי טומאה במחשבה גרידא ואינן עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה ולא בהתקנה דפקיקת המרחץ והני שארא, כך היא שיטתו של הרא"ה ז"ל, ולי נראה דנקט לפקק את המרחץ ושארא לומר דאע"ג דהני הוו מלאכות דלא חשיבי כיון דיהיב הני מטלניות להני מלאכות אלמא לא חשיבי לי' והי' בדין שלא יקבלו טומאה אפ"ה אם הניחן בקופסא גלי אדעתי' דאכתי חשיבי לי' כנ"ל:

[ע"ב] מאי פתילת הבגד דעדיין בגד הוא. כלומר דאכתי חשיב לי' שהרי תלאו במגוד ואפ"ה טהור כיון שלא הניחו בקופסא:

מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה. פי' מערב שבת דאיכא למיחש דמתוך שהם שני כלים ועוד שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן חיישי' שמא יסתפק מן השמן ואסור משום מכבה כיון שהקצהו מערב שבת, ר' יהודה מתיר אפי' אינה של חרס דליכא למיחש שמא יסתפק ממנו שהרי הוא רואה שלטפטוף השמן על הפתילה שהיא תחתיו הוא נותנו שם וככלי אחד הוא:

גמ' בהא קאמר רב יהודה דלא מפסיק ולא מידי. דכיון שהיא נתונה בחלל הנר הרי הוא ככלי אחד ובדיל מיני' ולא אתי לאסתפוקי מיני' אבל קערה דמיפסק ועומדת רחוקה מן הנר הדולק והרי הוא רואה שהם שני כלים אימא מודה להו וכו':

לעילא מר' יצחק. פירוש בפני ר' יצחק:

גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. פירש רש"י ז"ל ובעיליתא דעלמא אסור אף על פי שאינו מתכוין לעשות חריץ דר' יצחק ס"ל כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

ואמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. פי' משום דלא אפשר ולא מכוין וכתב הרא"ה ז"ל ובגדולים בכי האי גונא דלא הוי פסיק רישי' ע"כ, והלכתא כעולא דהא אתותב ר' ירמי' מהא דמוכרי כסות, והכי מוכח בפסחים פרק כל שעה דכל היכא דלא אפשר ולא קא מכוין אפי' ר' יהודה מודה:

מתני' המכבה את הנר וכו' אם בשביל חולה שיישן פטור. פי' או בשביל החולה שישן פטור מחטאת משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא דכיבוי זה אינו צריך למכבה דלא משכחת כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותן או כיבוי להבהב הפתילה שהכיבוי עשוי לאחוז בו את האור מהר כשירצה להדליקה וסתמא כר' שמעון דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. כחס על הנר שלא תבקע ומכבה הפתילה או חס על השמן שישתמש ממנו למחרת או חס על הפתילה שישתמש ממנה בליל אחר אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה חייב חטאת והאי סתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, וא"ת והרי כשהוא חס על הפתילה מלאכה צריכה לגופה היא לא היא דאותו ראש הפתילה הדלוק לא יועיל בו כלום להדליק בליל אחר אלא יסיר אותו ראש הפתילה וידליק בו ואין זה ככיבוי פחמין:

ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. פ' מפני שהוא מתכוין ממש לעשות פחם והויא מלאכה הצריכה לגופה כדאסיקנא בגמ':

[דף ל' ע"א] גמר' אי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי' לי' . פי' דכיון דמתני' ר' יהודה היא ולדידי' אפי' מלאכה שאינה צריכה לגופה מחייב ליתני מחייב ברישא כסיפא. וכותים ולסטים ורוח רעה פשיטא לי' דיש בהם סכנה דסתמן הכי הוי, וכתב הרא"ה ז"ל דהכי קא מקשה אי אמרת בשלמא דרישא דמתני' ר' שמעון היא דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ניחא דמתני' מיירי בחולה שאין בו סכנה ופטור ומשום חולה תנא באידך נמי פטור אע"פ שהוא מותר אבל אי מוקמת רישא נמי כר' יהודא קשיא:

איני והא תני ר' אושעיא וכו' ואם כיבה פטור אבל אסור. וקס"ד בחולה שיש בו סכנה. ופרקינן דמיירי בחולה שאין בו סכנה וכו'. וא"ת אפי' תוקמה למתני' בחולה שיש בו סכנה אכתי מאי למימר פשיטא דמותר, תירץ הרא"ה ז"ל משום דספיקא היא אם יישן כשהוא מכבה או לא קמ"ל דלא יוציא את הנר או יכפה עליו את הכלי אלא מכבה לאלתר וזריז ומותר: