ר"ן (מיוחס לו) שבת מ

תעשה עשר יריעות שש משזר דאלמא דיריעות שש איקרי משכן ולא מוכיח מיני' היינו משום דהאי קרא פשיטא לי' טפי דהתם איכא לפרושי ואת כמו ואל אבל בהא דהכא לא סגי' דלאו הכי דודאי משכן דכתיב היינו יריעות שש כדפרישנא, זו היא שיטתו של הרא"ה ז"ל, אבל רבינו יהונתן ז"ל כתב דיריעות שש מיקרו משכן דכתיב על המשכן ויריעות עזים היו עומדין על יריעות שש ע"כ. ואע"ג דיריעות פשתן מיקרי אהל ומיטמו וצריכות הזאה אפי' הכי מביאות הטומאה לכלים שתחתיהן כדחזי' באהלות שאף האדם מביא טומאה לכלים שנאהלין תחתיהן אע"פ שהאדם נטמא בכזית מה שתחתיו, ובתורת כהנים מוכיח מקרא:

מה להלן קרוי אהל. פי' דמשכן איקרי אהל דכתיב את משכן אהל מועד אף כאן אדם כי ימות באהל דפשתן נמי איקרי אהל, וי"מ דמגופי' דלישנא דמשכן מוכח דאיקרי אהל שכן תרגום אהל משכנא:

אי מה להלן קרשים אף כאן קרשים. פי' דקס"ד דקרשים נמי איקרי משכן ופריק אמר קרא ועשית את הקרשים למשכן משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרויין משכן, כלומר משכן כגון עשר יריעות שש קרוי משכן ומשכן אהל כדפרישנא לעיל:

מקיש עליון לתחתון. פי' מקיש עור תחש גופי' דהוי עליון לתחתון דהיינו אהל מועד דהוא יריעות עזים דהא כולהו איתקיש אהדדי בההוא קרא דפרטא דפרט בהו קרא יתירא הוא ולדרשא הוא דאתא:

גופא בעי ר' אלעזר עור בהמה טמאה וכו' מאי קא מיבעי' לי'. פירש"י ז"ל דהא ממשכן גמיר לה ר' אלעזר לעיל בריש שמעתין והתם טהורה היא דהואי ע"כ, כלומר דהא כתיב עורות אילים מאדמים:

אמר רב אדא בר אהבה תחש שהי' בימי משה קא מיבעיא לי', פי' עורות תחשים דכתיב גבי המשכן קא מיבעי' לי' ומיני' ילפי' עור בהמה טמאה אם יטמא באהל או לא:

[ע"ב] אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים וכו' למאי הלכתא. פי' אי לפרושי תחש דטהור הי' דבעי' למיקם עלי' כדלקמן דאמרינן מאי הוי עלי' דתחש הוה לי' למימר הכי תחש שהי' בימי משה טהור הי' אבל מדקאמר האי לישנא משמע דלאשמועינן מידי אתא והיינו לטומאת אהל ולומר דאין עור מיטמא בטומאת אהל אלא עור בהמה טהורה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך. פי' בהדיא כתיב בגופייהו למען תהי' וגו', וכתב הרא"ה ז"ל ולמה לי' לרב יוסף למגמר לה ממשכן ע"כ, פי' לפירושו דרב יוסף נמי אפי' במלאכת משכן נמי קאמר דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה אלא דמעיקרא קשיא לן דלא אתא לאשמועי' תחש בלבד אלא מילתא אחרינא והיינו תפילין, ולא כן דעת רש"י ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך, ופריק דאתא לאשמועינן עורן כלומר בתים של תפילין:

דתניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני היא לכרכן בשערן ולתופרן בגידן. פי' של טהורה כלומר בשערן וגידן של תפילין והם של טהורה כדילפינן לעיל:

מאי הוי עלי' דתחש. פי' הרא"ה ז"ל דלאפוקי מפשטא דמתניתא דלעיל דתני כמין תלא אילן בעינן למפשטה מתנאי אע"ג דקי"ל מדרב יוסף דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד וזה כדבריו כמו שכתבתי למעלה בשמו ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' מאי הוי עלי' דתחש הואיל ודרב יוסף לאו למלאכת המשכן איתמר לא אפשיט בעיין, ונראה מדבריו דהא דרב יוסף דוקא לתפילין איתמר ולא למלאכת המשכן:

ליפשוט מינה דמין בהמה היא, כלומר כיון דילפי' מאדם הראשון דהא אין מקריבין חי ע"ג המזבח:

ור' עקיבא סבר קיפול מועיל, לבטלו מתורת בגד ולא חיישי' דלמא מימליך עלה ופשיט לה מקיפלה ואע"פ שלא הבהבה וכ"ש אם הבהבה שאי אפשר שלא נשרף אחד מחוטי הבגד:

ובי"ט שחל להיות ערב שבת וכו'. פי' אבל בי"ט דעלמא לכולי עלמא שרי דאף על גב דכי אדליק הוה לי' שבר כלי ולא סגי דלא להפוכי בי' והיפוך בשבר כלי אסור וכמו שפירש"י ז"ל מ"מ בי"ט דעלמא כי בעי להפוכי בי' מרבה עליהם עצים מוכנין ומותר כדלקמן:

[דף כ"ט ע"א] לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת פי ומתוך שאינה דולקת יפה גזרה שמא יטה ור' עקיבא לא גזר דנהי שאינה דולקת יפה כל כך כיון דלעולם לא תכבה ליכא למיחש לשמא יטה, וא"ת לר' עקיבא דאיתלי' כר' יהודה כיון דקיפול מועיל היכי מטלטל לפתילה דהא הוי לי' ככלי שנשבר בי"ט, ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דע"כ מערב י"ט קיפלה לפי שאין גודלין פתילה בי"ט ע"כ, כלומר והוי לי' ככלי שנשבר מערב י"ט דמותר להסיק השברים בי"ט משו' דדעתי' עלייהו מאתמול:

והשתא שבר כלי והו"ל נולד. פי' ואפ"ה ר' שמעון מתיר דלית לי' נולד, ודוקא נולד כי הא אבל אפר שהוסק בי"ט דמאתמול עצים והשתא אפר אית ליה:

אבל קליפי אגוזים דמעיקרא מיגלו וכו' וא"ת ליתני הא וכ"ש אידך, וי"ל דקמשמע לן כחו דר' שמעון דאפי' בנולד שרי דאי אשמועינן אגוזים הוה אמינא דוקא אגוזים אבל בשבר כלי אימא מודה לי' לר' יהודה צריכא, והא דאשמעי' רב פלוגתיהו דרב