ר"ן (מיוחס לו) שבת לו

כמו שעשה בתפלת ערבית, ופרקי' הכי השתא התם בדין הוא דבשבת נמי לא צריך משום דלא הוי חובת היום כלל דהא בחול לא עבדי' דהא תפלת ערבית רשות היא ורבנן הוא דתקינו משום סכנה, פי' משום סכנת מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול הי' עוסקין איש למלאכתו ולא היו באין לבית הכנסת אלא בגמרו מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ובערב שבת היו באין לבית הכנסת וחששו חכמים שיש מהן שאין ממהרין לבוא ושוהין בב"ה להתפלל אחר תפלת הצבור ואיכא סכנה בלילי שבתות כדקיימא לן דבלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין ליכנס בישוב שלילית מהלכת בשני לילות הללו ושמא ישאר יחידי בבית הכנסת ובית עלול שמלאך המות מפקיד שם את כליו ואם ישאר יחידי המתאחר שם ינזק בה לפיכך האריכו חכמים את תפלת ערבית כדי שימצא גם העצל את הצבור בבית הכנסת, אבל בי"ט לא הוצרכו לתקן דהא אין סכנה אלא בשני לילות הללו. וכיון דאין עיקר תפלה זו אלא משום תקנה לא החמירו חכמים להזכיר בה י"ט:

מתני' אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט:

גמ' ה"ג מאי טעמא לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. מנא הני מילי אמר חזקי' וכן תנא דבי חזקיהו וכו', וכן גריס רש"י ז"ל, ופי' מנא הני מילי דאי לא ממעיט לי' קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו ולידחי לא תעשה דמלאכה. ואית ספרי דגרסי הכין בהדיא מכדי שריפת קדשים עשה ולידחי לא תעשה ואין צורך, והא דבעינן מנא הני מילי לאו אשמן שריפה קאי דהא תרומה דחייבת בשריפה מדרבנן היא אלא אאין שורפין קדשים קאי, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב מנה"מ דאין שורפין:

ליתן לו בקר שני לשריפתו והיינו חולו של מועד ומיירי באיברים שלא הוקטרו מערב וכ"ש קדשים פסולין דלא שרפי' וא"ת ולמה ימתין עד יום חולו של מועד ישרפם לאלתר בלילה במוצאי י"ט. וי"ל דאפשר שקבע לך הכתוב זמן שריפתן כל הלילה עד הבקר שהוא זמן אכילתן כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך, אבל בירושלמי אמרו שאין תחלת זמן שריפת קדשים אלא ביום ואחר שעבר זמנן נשרפין בין ביום בין בלילה ומדמו לה התם בהדיא למילה:

לא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט. וא"ת אי מקרא הכי הוה לי' למדרש ולא עולת חול בשבת ולא עולת י"ט בשבת אבל עולת חול בי"ט מנא לי'. וי"ל דכולה קרא יתירא הוא דלא ה"ל למימר אלא על עולת יעשה ונסכה ומדכתיב עולת שבת דרשי' דוקא של שבת ולא של חול ואפי' של י"ט בשבת ומדכתיב בשבתו דרשי' ולא עולת חול בי"ט:

ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו. כתב הרא"ה ז"ל מסתברא דרבא לרבותא נקט מילה משום דעדיפא שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות וכ"ש לכולהו עשה דעלמא בין שקבוע להם זמן בין שאין קבוע להם:

רב אשי אמר שבתון עשה הוא והוה לי' י"ט עשה ולא תעשה וכו'. וא"ת תינח קדשים אבל תרומה מנא לן. תירץ הרא"ה ז"ל דאפשר דבשריפת תרומה איכא עשה דתיהוי בכלל מאי דמיתמר בפסחים בקדש ישרף כל שפסולו בקדש באש ישרף, וא"ת ותיפוק לי' דמותר ליהנות ממנה ויהא מותר לשורפה, פרש"י ז"ל דאע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאינן נהנין נאסרין גם זו לא יצא מן הכלל ע"כ. וא"ת והא קי"ל דכל שאפשר לקיים את שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה וא"כ לרב אשי למה לי קרא דהא אי לא הוי י"ט אלא לא תעשה גרידא לא דחי. תירץ הרמב"ן ז"ל דלא מיקרי אפשר לקיים את שניהם אלא בשאפשר לקיים שניהם לאלתר בלא שהוי המצוה כגון ציצית דאפשר לעשות מיד ממינו אבל בשיהוי המצו' כי הא דשריפת קדשים לא, וא"ת ורבא אמאי לא פריק לי' כרב אשי דהא אית לי' י"ט עשה ולא תעשה הוא דאמרי' במס' ביצה גבי כיסוי והא י"ט עשה ולא תעשה הוא ומדוחק קושיא זו איצטריך רבא לפרוקי אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק, וי"ל דלאו משום דאית לי' לרבא האי סברא די"ט עשה ולא תעשה דהא אכתי לא קמה לן עד דאתא רב אשי ופירשה כדאיתא בשמעתין אלא דבלאו הכי קשיא לי' לרבא דבלאו הכי קים לי' למימר דמדינא לא דחי עשה י"ט כדרשי' דמלבדו הכא ותירוצי' דרבא לאו אההיא קושיא איתמר אלא דתלמודא הוא דסדרה ומייתי התם הא דרב אשי די"ט עשה ולא תעשה לרוחא דמלתא ומשום דמסקנא והלכתא כרב אשי. אבל הרא"ה ז"ל תירץ דאפשר דרבא ס"ל כרב אשי די"ט עשה ולא תעשה הוא וקרא דמייתי הכא מלבדו לא איצטריך כלל אלא למילה משום דאתיא בק"ו ודרבא לאו אהא איתמרא עיקרה אלא לקמן גבי מילה שלא בזמנה דמהדרי' עלה מנא לן דלא דחיא י"ט ומאן דמסדר תלמודא אתא לדרבא למימר דמלבדו דאיפשיט לן דאי נמי ליתא לדרב אשי כלל מלבדו איכא למדרש דלא ליתי עשה ולידחי לא תעשה די"ט, תדע דרבא כרב אשי ס"ל דאי לא תימא הכין היכי איפשט לי' לרבא מלבדו מילה שלא בזמנה דאיכא ק"ו אימא דלאפוקי עשה בעלמא דלא דחי י"ט אע"ג דאיכא ק"ו אהא לבדו אלא ודאי להכי מייתי לי' לרבא לבדו למדרש מיני' מילה ולהכי קבלה רבא לקושיין דהתם די"ט עשה ולא תעשה הוא ואיצטריך לפרוקי אפר כירה וכו':

[דף כ"ה ע"א] מסתברא קדש לא ממעיטנא שכן