ר"ן (מיוחס לו) שבת לא

פרק במה מדליקין [ע"ב] גמרא כי תנא דדאיק ולא נפיץ. פי' לא נפיץ באותן מסרקות של מתכות בלעז קרפנ"ר דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך בו:

דלביש מטכסא. פי' מלבוש מאותו כלך והוא מין משי:

[דף כ"א ע"א] ת"ר כל אלו שאמרו אין מדליקין וכו' פי' כל אלו דקתני במתני' שאסור לעשות מהן פתילות כגון לכש וחוסן וכו' אבל עושין מהן מדורה דלא גרע מעצים דעלמא שמחמת שהם רבים לא יפסוק האש מתוכם ולא אתי לחתויי ובלבד שלא יקרא בספר לאורה:

מה טעם לפי שאין מדליקין. פי' שאין מדליקין בעיניהו וגזרי' על ידי תערובת אטו בעיניהו:

הנך בעיניהו מימשכי והנך לא מימשכי בעיניהו. פי' חלב מחותך וקרבי דגים שנימוחו ממשכו בעיניהו אלא שגזרו עליהם אטו חלב שאינו מהותך ואטו קרבי דגים שלא נימוחו אבל ע"י שמן לא גזרו משום דהוי גזרה לגזרה:

ולא שתהא עולה מחמת דבר אחר. כלומר שתהא צריכה תיקון והטיי':

] אמר רבא מאי טעמא דרב הונא וכו' ומותר להשתמש לאורה. פי' מדאסר בשבת, וא"ת דילמא תרווייהו משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא מצי לאדלוקה תירץ הרא"ה ז"ל דמדקאמר פתילות ושמנים שמעי' להו דפתילות לחול מפני שהאור מסכסכת בהן והיא כבה והילכך בחול אסור גזירה שמא יכבה ויפשע ולא ידליק אבל המדליק בשמנים דמתני' עם פתילה יפה אין הפתילה כבה אלא שאין השמן נמשך יפה אחר הפתילה והאור עמום והילכך נקט שמנים משום שבת גזירה שמא יטה כיון דמותר להשתמש לאורה ופתילות משום חול, ולפום הך פירושא שרי לאדלוקי בחול בשמנים דמתני' עם פתילה יפה כיון שאינה כבה דיכול לאטויי, אלא אסרו שמנים בחול משום שבת דכולה עבדוה כחד מלתא:

[ע"ב] אי נמי לשיעורא פירש"י ז"ל וגם הרי"ף ז"ל שצריך ליתן בה שמן כשיעור הזה, אלא שהרי"ף ז"ל הוסיף על זה ואמר דלאחר השיעור הזה מותר לו לכבותה ולהשתמש לאורה או מן השמן דמהיכי תיתי איסורא שהרי כבר נעשית המצוה וכן הדין בשכבה בתוך שיעורו כיון דקי"ל כבתה אין זקוק לה שהרי לא הקצה אותו אלא למצותו ובעודו דולק, ובתשמישי מצוה קי"ל דנזרקין ואין בהן איסור כלל אלא בעוד שעומדין למצותן לכבוד המצוה וכדתניא בתוספתא גבי ציצית וחכמים אומרים אין בו משום קדושה אלא עושין אותו תכריך למת ומרדעת לחמור, ומאי דאסרי' לקמן להתיר מבגד לבגד היינו מקצת חוטין בעוד שרוצה בשאר לקיים למצותו איכא משום בזיון וכמאן דמכחיש מצוה אבל כל זמן שאינו רוצה בו ובמצותו וכ"ש היכא שכבר נעשית מצותו מותר לגמרי וכן דעת הרא"ה ז"ל ורבו הרמב"ן ז"ל:

ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו. כלומר נר אחד יספיק לו ולכל בני ביתו ואפי' הן עשרה, ומהדרין נר לכל אחד ואחד, פי' המכבדין המצות ושמחים בהן נר לכל א' וא' לכל יום ויום משמונה ימים, והמהדרין המהדרין ב"ש אומרי' יום ראשון מדליק שמונה איש וביתו מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרי' וכו' מוסיף והולך עד שמונה איש וביתו כמו שנהגו, כן פי' הרא"ה ז"ל. וא"ת א"כ מאי והמהדרין מן המהדרין אדרבה יותר הידור נר לכל אחד ואחד, ויש לי לומר דברוב הבתים אנשים בה מעט ויותר הידור כשהוא מדליק שמונה ביום ראשון דאפשר שאין בבית אלא שני בני אדם, וראיתי לרבינו יהונתן ז"ל שנשמר מן הקושיא וכתב נר לכל אחד ואחד מבני ביתו וכן כל ימי החנוכה סגי בנר אחד, והמהדרין מן המהדרין יוסיף בכל לילה ולילה ויכפול וישלש עד שיעשה בסוף שמונה לכל אחד ואחד מבני ביתו עכ"ל, אלא שלא נהגו כן:

נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פירש"י ז"ל לא ברשות הרבים אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחין לחצר, וא"ת א"כ בסמוך דאמרי' הניח חנוני את נרו וכו' ר' יהודא אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוציאו ברשות אמאי פטור ומי הרשהו כיון שיכול להניחה בפנים לא הי' לו להניחה בחוץ, תירצו בתוספות דהתם מיירי דליכא חצר וע"כ הוצרך להניחה מבחוץ והכא מיירי בדאיכא חצר וצריך להניחה בפנים בחצר טפח סמוך לפתח הבית הפתוח לחצר:

אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה, פי' ואפי' לא הי' בדעתו להדליק נר:

ולא מצאו אלא פך אחד שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, פי' וכיון שהי' חתום בטבעתו הכירו שלא נגעו בו ומשל חרס הי' שאינו מיטמא מגבו, וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ולהיסט לא חיישי' אע"ג דכותי מטמא במשא כדין זב וזבה שאם הסיטוהו לא היו מניחין אותו אלא יגלוהו לראות אם יש בו זהב או מרגליות כיון שראוהו חתום בחותם ש"מ לא ראוהו כלל. והרא"ה ז"ל פי' שמצאו לאותו פך בתיבה מקום שאין לחוש בו להיסט ואותה תיבה חתומה בחותמו של כהן גדול:

זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה פי' הרא"ה ז"ל דפשיטא מלתא דמהא ליכא למשמע מינה אלא שלא יניחנה למעלה מגמל ורוכבו