ר"ן (מיוחס לו) שבת כח

בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי. פי' דאיכא תרתי למעליותא דהוא בשרא דגדיא. וקשי' לי' זיקא ולא אתי לחתויי ועוד דשריק דהיינו שנתן טיט בפי התנור סביב כסויו דאינו מוכן לחתות ואדהכי והכי מידכר, דברחא ולא שריק אסיר, פי' דאיכא תרתי לריעותא דלא קשי' לי' זיקא ועוד דלא שריק ולא מידכר, דגדיא ולא שריק דברחא ושריק דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא רב ירמי' מדפתי אסר, וא"ת ולסגי לי' לרב ירמי' לברחא כיון דשריק דהא מידכר ולא אתי לחתויי דהכי שרי לעיל ביורה טוחה, וי"ל דהתם לגבי הגסה סגי בטיחה אבל לחתויי לא, אי נמי דשריק דהכא לאו שריק כל כך כטיחה דהתם דשריק דהכא מיירי דבשבתא שרי', והא דאסר רב ירמי' בגדיא ולא שריק אע"ג דקשי' לי' זיקא ובאונין של פשתן אע"ג דלא שריק שרי ב"ה משום דקשי' להו זיקא, תירץ הרא"ה ז"ל דמידי דאוכלא לי דבעי לי' . לשבתא שאני דחיישי' לי' טפי לחתויי:

איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי פי' דאע"ג דלא שריק כיון דקשי' לי' זיקא תו לא אתי לחתויי, דברחא נמי ושריק שפיר דמי דאע"ג דלא קשי' לי' זיקא כיון דשריק מידכר ותו לא מחסה דבחדא לטיבותא סגי, כי פליגי כנרקא אנבדאא'וזלא שריק, פי' דאיכא תרתי לריעותא חדא דלא קשי' לי' ועוד דלא שריק. והא דאמרינן לא שריק לא שיהא מגולה לגמרי פי התנור אלא שלא נתן טיט בפי התנור סביב כסויו אבל הכסוי ודאי נתן בו דאי לא לא הוי שרי רב אשי, וכן נראה מפי' רש"י ז"ל, ועוד כתב הר"ז הלוי ז"ל דרב אשי דשרי משום דאיירי' בצלה לתוך התנור וסבר רב אשי דבהא ליכא למיחש דאי לחתויי בעוד שהוא לתוכו הא לא עביד משום דמפסיד בקיטמא ולאפוקי מן התנור ולחתויי ולאהדורה הא נמי לא עביד דבהא ודאי קשי' לי' זיקא מה שאין כן בקדרה עכ"ל, ודברים אלו נוטין לדברי הרשב"א ז"ל שפי' דטעמא דרב אשי דשרי אע"ג דהוא ברחא משום דס"ל דקשי' לי' זיקא קצת ולא אתי לחסויי:

התם בבשרא אגומרי. פירש"י ז"ל שאינו כתנור דאפי' כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות, וזה מוכח מה שפירשנו למעלה, ומכאן נראה דאפי' הוו הגחלים לוחשות שרי למשקלי' בשבתא, וא"כ קשה למה שפי' רש"י לקמן גבי חררה שמטמינה בגחלים דמיירי שכבו דאי לא אסיר לטלטולינהו והכא משמע דשרי אפי' בשלא כבו דאין דרך ליתן בשר בגחלים עוממות, וי"ל דהכא איכא למדחי דלאו עלייהו ממש כי היכי דלישתרי לי' למשקלי' בשבתא אלא דאיכא מידי דמפסיק ומ"מ עבידא מילתא לחתויי ושכיחא מלתא ושייך למגזר, ומ"מ הראשון עיקר וכן כתב הרא"ה ז"ל:

מתני' ב"ש אומרי אין מוכרין. פי' משום דנראה כמסייע לחלל את השבת, וגם לא טוענין עמו ולא מגביהין עליו מהאי טעמא, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, פירש"י ז"ל שיהא המקום קרוב שיוכל להוליכו שם מבעוד יום. והרא"ה ז"ל פי' היכא דלא ידעי' ביתו היכא אלא דידעי' שהוא דר חוצה לעיר זו תלי' לקולא במקום הקרוב יותר לכאן. ובכולן ב"ה מתירין עם השמש, פי' כיון שעדיין השמש בעולם ניכר אפי' יהא סמוך לחשיכה מותר דהא כי טרח בשבת בדידי' קא טרח ומה לי ולחלולו. וכתב רבי' יהונתן ז"ל דאלו ג' משניות דפליגי ב"ש וב"ה בשביתת כלים צריכי דאו תנא אין שורין דיו התם הוא דשרו ב"ה דלית להו שביתת כלים משום דלא קא עבידי מעשה אלא מעשה עץ דהא לא ניידי אבל מצודות דנידי ונקשרין וניתרין אימא מודו להו ב"ה לב"ש קמ"ל דשרו, ואי תנא הני תרתי משום דליכא למגזר בהו מידי אבל אונין של פשתן נגזור יורה עקורה וטוחה אטו שאינה עקורה וטוחה קמ"ל דלא גזרי':

ת"ר ב"ש אומר' לא ימכור אדם חמצו לכותי וכו' פי' דלמא הדר ומזבן לי' לישראל. ונראה לי דהא דנקטי' הכא משום דאיירי בפלוגתא דב"ש וב"ה במכירה גבי שבת ונקט נמי אלא כדי שיגיע לביתו נקט הכא נמי גבי חמץ פלוגתא אחריתי גבי מכירה ונקט נמי אלא א"כ יודע שכלה קודם הפסח דדמיא האי להאיף [דף י"ט ע"א] האי דמי עלי' והאי לא רמי עלי' פי' כלב רמי עליו לזונו וכותי לא רמי עלי' לזונו קמ"ל, י"מ קמ"ל דכותי רמי עלי' לזונו והיינו רבותי' דאשמועינן כותי, ולא נהיר דבהדיא מוכח במס' ביצה דכותי לא רמי לזונו. אלא הנכון קמ"ל דאע"ג דלא רמי עלי' לזונו מותר ליתן לו ואם נטלן ויוצא אין נזקקין לו לנוטלן מידו, וזו אין צריך לומר זו קתני דלא מיבעיא כלב דעל כרחו רמי עלי' לזונו דאין נזקקי' לו אלא אפי' כותי דהוה אמינא כיון דלא רמי עלי' לא ליתן לי' ואי יהיב לי' שיהא זקוק לו למשקלי' קמ"ל כנ"ל:

כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד כותי ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. פי' הרא"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דמיירי בששוכרו לימים כל יום ויום בכך דאי במקבל להביא הכתב מותר דהוה לי' לגמרי כמקבלי קבולת אלא כדאמרן, וברביעי ובחמישי מותר דכותי השתא דנפשי' עביד ואפי' הכי בערב שבת אסור דכיון דהתחלת מלאכה בשבת מיחזי כמתנה בפירוש. וכן מפרש ז"ל הא דלא ישכיר אדם כליו לכותי וכו' דדוקא בהבלעה ואפי' בהבלעה ערב שבת אסור משום דמיחזי כמתנה ומפרש בפירוש: