ר"ן (מיוחס לו) שבת כו

לא לכל הטומאות וכו' כתב רש"י ז"ל לא ידענא היכא והר"ז הלוי ז"ל פי' דמשנה היא במס' כלים סיפא דההוא דלעיל דכלי מתכות:

איכא בינייהו דרצפינהו מירצף, י"מ דשמא לא יקבנו ליכא דבשלמא בשהתיכן דהיינו שעושה בהן נקב ואח"כ מחבר באותו נקב כסף שקורין שולדי"ר בלעז בכי הא איכא למימר שמא לא יקבנו בכדי טהרתו דמימר אמר מה לי נקב גדול מה לי נקב קטן ואתי לטהרינהו בנקב שאין בו מוציא רמון אבל השתא דרצפינהו מירצף שהתיכן לגמרי ליכא למגזר אבל משום טבילה בת יומא איכא, וי"מ איפכא דשמא לא יקבנו איכא דמה לי כולו' שבור מה לי נקב קטן אבל משום טבילה בת יומא ליכא משום דכלי אחד הוא זה לגמרי וניכר עשייתו ולא ניכר בו יושנו ופנים חדשות באו לכאן לגמרי:

אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פי' ורבותיי' משום כלים גדולים דאע"ג שהם גדולים שמקבלין מ' סאה בלח שהוא כוריים ביבש ומתוך גדלן אינן מקבלין טומאה אפי' הכי לענין שאיבה חשיבי כלים:

אי הכי לר' יוסי בצרי להו. פי' דלא הוו י"ח גזירות, אמר רב נחמן בר יצחק בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו פי' דלא דרשו כותים ואשה בין גדולה בין קטנה, וא"ת ולר' מאיר נמי הכין אית לי' דבו ביום גזרו על בנות כותים וא"כ לר' מאיר נמי איכא למיפרך נפישי להו כדאקשינן לקמן וי"ל דכיון דאכתי לא חשבינהו לכולהו י"ח דבר ולא סיימי' לא אקשי עד דחשבינהו וסיימינהו, וא"ת א"כ לא ליקשי לר' מאיר מהאי טעמא, וי"ל דכיון דאיהו לא חשיב ההיא דצנור בהדיא דהוה לי' לאחשובי אידך בדוכתה משום הכי אקשי' לי' לאלתר:

כל המטלטלין מביאין את הטומאה על האדם בעובי המרדע. י"מ מרדע שהוא דרבן וי"מ שהוא עץ שאין לו בית קיבול והוא מן כלי האכרים ולא נהירא וי"מ שהוא של ברזל שקורין ריי"ה שעובדין בו האדמה וגם זה אינו נכון, אלא המחוור שהוא של עץ ויש לו בית קיבול שנכנס שם הברזל והשתא ודאי טמאוהו חכמים את האדם להיות טמא טומאת שבעה כדין יושב בבית עם המת כיצד אם ראשו של מרדע איהל במת וראשו האחר איהל באדם או בכלום טמאים טומאת שבעה אע"פ שאין בעובי המרדע אלא שליש טפח משום דגזרו חכמים על הקיפו שצריך חוט טפח להקיפו משום עוביו דמימר אמרי מה לי הקיפו מה לי עוביו וכיון שיש בהיקפו טפח ואין לו דין אהל הכי נמי בעובין, ולא היא דכל היכא שיש בעוביו טפח יש לו דין מדאורייתא דכל שיש בעוביו טפח יש בהיקפו ג' טפחים וכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש טפח וכן מוכח במס' סוכה בשמועה דסוכה העשוי' ככבשן ור' טרפון דאתי עלה משום שנגע המרדע שהוא אב הטומאה באדם ולא משום אהל ה"ה דאית לי' שהוא טמא טומאת שבעה ולאו דנפקא לן מידי לגבי טומאה דאיכר אלא דאי משום אהל הוא אע"פ שאין המרדע נוגע באדם הוא טמא טומאת שבעה ועל זה תמה ר' טרפון דהיאך אפשר שיאמרו חכמים שדבר אחד שאין בעוביו טפח יטמא טמאת אהל אלא וודאי טעה השומע ולא משום אהל אתו עלה אלא משום נגיעתו במרדע, ור' עקיבא בא לומר שאם הוא נוגע במרדע טמאוהו חכמים משום אהל, ונפקא מינה לגילוח דנזיר שיגלח הנזיר עליו ומשום גזירה שיראוהו טמא טומאת שבעה וסברי שיש בעובי המרדע טפח ומשום אהל הוא ואפ"ה אין הנזיר מגלח עליו ויבואו לטעות באהל גמור שלא יגלח הנזיר עליו ולא ידעי דמשום נגיעת המרדע הוא דחרב הרי הוא כחלל ולא משום אהל ואין הנזיר מגלח עליו אבל היכא שאין המרדע נוגע עליו אין אדם וכלים טמאין כלל עד שיהא במרדע פותח טפח כלומר מקום לפותחו וליכנס שם הטפח, זו היא שיטת הרמב"ן ז"ל:

[דף י"ז] כיום שעשו בו את העגל. פי' ובתר הכי הדרו ואיפלגו בה תלמידייהו בתרייהו ובתר הכי השוו בה וכדאמרי' לעיל גבי ידים:

מאי טעמא אמר זעירי כו'. פי' מאי טעמא הוכשר ומאי טעמא הוי דבוצרין בטהרה ואמר זעירי אמר רב חנינא גזרה שמא יבצרו בקופות טמאות, פי' והשתא הוי משקה טמא וכיון דטמא חשוב להכשיר ואפי' שלא לרצון:

הא ניחא למאן דאמר כלי טמא מחשב משקין. פי' רש"י ז"ל לא ידענא היכא. והר"ז הלוי ז"ל פי' דתוספתא היא במס' מכשירין, אלא למ"ד אין כלי טמא מחשב משקין מאי איכא למימר וה"ה דמצי לאקשויי אם כן מוסק נמי אלא דעדיפא מינה אקשי לי' בקופות מזופפות. פי' משום דהשתא ניחא לי' באותו משקה היוצא משום דמשתמר הוא והלכך גזרי' שאינן מזופפות, אטו מזופפות והלל לא גזור, ומיהו אפי' לשמאי דוקא בוצר ולא מוסק דמוסק מיא בעלמא הוא ולא ניחא לי':

גזירה משום הנישוכות פי' ר"ח ז"ל כשאדם נושך בפיו או בידו הגרגרים כדי לאוכלן ונוטפין ממנו משקין אע"ג דאזיל לאבוד מינח ניחא לי' כיון שהוא הפירות:

[ע"ב] אף גדולי תרומה בו ביום גזרו. פי' זרעה אדם שלא תהא בטלה בזריעתה אלא שתהא תרומה כבראשונה:

אי חשידי אפרושי נמי לא אפרשו. כלומר דכיון דאית להו תקנתא כשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את