ר"ן (מיוחס לו) שבת קעט

סבותא כלילא דחלפי. מיני עשבים שאינן יפין:

ברחא קרחא בארבע. כלומר אין לקוח אלא בארבע פשיטין. ואמר לי' ר' יהושע עקירא שליפא בתמניא, דיותר הוא שוה השה כשהוא סריס:

[ע"ב] א"ר אבהו כל שאומרים לפני המת יודע עד שיסתם הגולל. כלומר יודע המת מה שאומרין עד שנותנין הכסוי על הארון:

בפתחי את קברותיכם. כלומר ואין לנו רשות לעלות עד שיעלנו הקב"ה:

והא כתיב כי עפר אתה וגו'. רב הוא דאמר לי' לאחי בר יאשי', ופרש"י ז"ל דליכא לאוקמה ברשעים כדאוקימנא קרא דוישוב העפר אל הארץ כשהי' דהא גבי אדם הראשון כתוב ולקללות שלו כל הדורות שוין בהן ואפי' חסידים שבישראל:

סליק פרק שואל פרק מי שהחשיך לו בדרך [דף קנ"ג ע"א] הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין. פי' כגון סנדליו ומלבושיו וכיוצא בהן ושאינן ניטלין כגון כלים שמלאכתן לאיסור מתיר החבלים וכו':

גמרא מאי טעמא. שרו לי' רבנן למיהב כיסו לכותי דהא שלוחו של אדם כמותו:

אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא פי' אבל מציאה לא לכותי וכ"ש לחמור וכ"ש לחרש שוטה וקטן וכ"ש פחות פחות מד' אמות דכל חד וחד חמיר מחברי' כדמוכח בשמעתין. אבל הרמב"ם ז"ל פי' אבל מציאה לא לכותי ולא לחמור ולא לחרש שוטה וקטן אלא יוליכנה פחות פחות מד' אמות, והוא תימה דודאי חמירא היא הבאת ד' אמות מהני דאמרן כדמוכח בשמעתין והושג מזה בימיו מחכמי לוניל ז"ל. והשיב להם מי שיחלוק בדבר יחלוק ומי שיודה יודה כי כך יראה לי דרבא לא חילק בין כיס למציאה אלא ליתן לכותי או לחמור וחרש שוטה וקטן אבל בהבאת ד' אמות יותר הקיל רבא במציאה מכיס והוי טעמא משום דמציאה כל היכא דלא אתאי לידי' ליכא למיחש דלמא אתי לאתויי ד"א בר"ה משום דעדיין אין דעתו עלי' ולא חשיבא לי' כאלו דידי' ומשום הכי לא ימהר לבוא אבל כיס דהוי דידי' וקים לי' לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו איכא למיחש שמא יהא נחפז ואתי לאיתויי ד' אמות בר"ה והילכך התירו לו ליתנה לכותי או לחמור או לחרש שוטה וקטן מלאיתויי ד' אמות בר"ה וכטעמא דאמרן אבל במציאה לא התירו ליתנה לכותי או לחמור או לחרש שוטה וקטן משום דמיפרסמא מילתא טפי מלאיתויי ד' אמות ברה"ר ע"כ תשובת הרב ז"ל, ועם כל זה אין טעמו נכון דהא ודאי הבאת פחות פחו' מד' אמות בר"ה קרוב הוא לבוא לידי איסורא דאוריית' דהא לא רצו לגלותה מנתינה לכותי או לבהמה או לחרש שוטה וקטן:

[ע"ב] עוד אחרת היתה בה ולא רצו חכמים לגלותה. פי' הר' יהונתן ז"ל ולא רצו חכמים לגלותה במשנה מפני שהיא קרובה לחיוב חטאת אם יטעה בפסיעותיו ומוטב שיאמין בכותי משיכניס עצמו בספק ע"כ:

הא דאמרי' לעיל שוטה וקטן לשוטה טעמ' משום דשוטה לאו בר דעת הוא ואפי' אם יבריא לא יזכור כלל ממה שעשה בימי שטותו אבל הקטן יזכור ואתי למסרך:

והלא מחמר. פי' דקס"ד שהוא נותן כיסו על החמור כשהחמור עומד ונמצא כשהוא מנהיגו בקולו עוקר החמור הכיס על ידו דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ונמצא שהמלאכה נעשית ע"י שניהם והיינו מחמר, ופריק רב אדא בר אבא דמניחו עלי' כשהיא מהלכת דאחר שעקרה רגלי' ללכת אם מניחו אין כאן עקירת חפץ ולאחר מיכן מותר להנהיגה בקול דלאדם כי האי גונא שהטעינו כשהוא מהלך שרי כדמוכח בריש פרקין כנ"ל:

היתה חבילתו וכו' אבל קלי קלי לא וכו' כיון דלית לי' היכירא אתי למיעבד הנחה ועקירה. פי' אבל משום עקירה ראשונה לא מחייב שהרי מבעוד יום היתה:

סוף סוף כי מטי לביתי' אי אפשר דלא קא מעייל מר"ה לרשות היחיד. נראה לי פירושא דלאו חיוב דאוריתא קאמר דהא ליכא עקירה כלל בשבת אלא הנחה והוה לי' כשנים שעשאוה שזה עוקר וזה מניח ששניהם פטורין אבל אסורין אלא הכא איסורא דרבנן קאמר שיש כאן. ופריק דזריק לי' כלאחר יד דלא חשיבא הנחה ומותר לגמרי, וכן נראה מפי' ה"ר יהונתן ז"ל שכתב ואע"ג דקא עביד הנחה משחשיכה וקא חשבי' בפ"ק בפטור אבל אסור לא דמי דהתם הכנסה כי אורחא הוא בידו אבל הכא דזריקה בכתפיו הוא משום, איבוד ממונו שרי ע"כ:

[דף קנ"ד ע"א] בלאו נמי לא מחייב דהוה לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' כלומר דלא ניתן למלקות אלא לאזהרה ולומר לא תעשה מלאכה שאם תעשה ב"ד יהרגוך כאדם המזהיר את חבירו:

[ע"ב] בשליפי זוטרי. פי' אבל בשליפי רברבי דאיכא ביטול כלי מהיכנו לא אלא יתיר החבלים והן נופלין ומשתברין:

מאי לאו דחק בי' באילן. כלומר שחק באילן ונעץ קנים מכאן לצד האילן ומכאן לצד האילן ונעשה דופן שלישי:

ואי דאכפיי' לאילן אמאי עולין לה בי"ט. פי' שהרי