ר"ן (מיוחס לו) שבת קעו

לו' דרבא דמתוך שהיא קבועה אדהכי שיתלשנה להשיר בה נימין יזכור ולא יגוז בה אבל תלושה אסור לכ"ע אבל מראה שאינה של מתכת אפי' אינה קבועה שרי אפי' לת"ק ואע"ג דאית ליה לדרבא שאני הכא דגזרה רחוקה היא שילך להביא זוג או מספרים מעלמא ויחזור עם המספרים למקום רחוק להמראה הקבועה או שאינה קבועה שאין דרך העולם שיתנאה בפני כל בני הבית אלא במקום צנוע ובהא שיעורא רבה א"א דלא מידכר אבל הא דרבא ליכא שיעורא רבה ולא מידכר:

אל תפנו אל מדעתכם כלו' מה שאתם עושין מדעתכ' שאין בהן נשמת חיים, ואלילים לשון חללים בלא רוח:

עם בניו ועם בני ביתו אין וכו'. כלומר דעם אלו אע"פ שצריכין לגורל והם קפדים בחלקים וכל א' וא' נותן עיניו בחלק יפה קפידתן לא חשיבא קפידא ואין האב עובר בהן משום מדה אם הוא דבר הנמדד או משום משקל אם הוא דבר הנשקל במשקל וגם לא משום לווין ופורעין דנגזור שמא יכתוב, ואפי' עם בניו לא יתכוון להטיל גורל עם חלק הידוע שהוא גדול מחבירו דאפי' בניו מתרצים בכך דכל מה שתעלה בגורלו שיהא שלו אפ"ה אסור דכיון שראוי שיהו קפדים בזה אסור אפי' בחול משום דהוה משחק בקוביא גמור דפסלינהו רבנן לעדות משום דגזלנין הם, אבל להטיל גורלות בין אחרים אפי' המדות שוות אסור דכיון שהן צריכין לגורל מקפידין אלו על אלו ואינן מוחלין ולא מוותרין ואסור כרב יהודה וכו' משום מדה וקא עברי אלאו דל"ת עול במדה, ומשום לווין ופורעין ואגב שיטפא דלווין נקט פורעין, א"נ דה"ק אין פורעין בי"ט מה שלוו בחול גזרה שמא ימחוק:

[ע"ב] כדי להטעימן טעם רבית. פי' שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנן ויבינו כמה ענשן גדול, ודוקא בני ביתו הסמוכין על שלחנו דהכל שלו ואין כאן רבית ולא קא עבר משום מדה וכו' דקפידתן לאו קפידא כיון דמשלו הוא ואינו מפיס אלא כדי להסיר קנאה מביניהם וכדי להטעימן טעם רבית לא גזרו כאן דילמא מפיס בשלהם ואתו לידי רבית, והיינו דאקשי' אי הכי דמשלו הן אוכלין אפי' מנה גדולה וכו':

מטילין חלשים על הקדשים בי"ט. ואע"ג דמיחזי כעובדין דחול שרי כדי להטיל שלום בין הכהנים שלא יתקוטטו על הקדשים כדכתיב ועמך כמריבי כהן, וא"ת והא אסיקנא בפ"ב דקידושין דאין חולקין זבחים כנגד זבחים ולא מנחות כנגד מנחות ואפי' בקדשים קלים וי"ל דדוקא קדשים בקדשים כגון קרבן בקרבן אחר כדמוכח במנחות דיליף להו מקרא אבל בקרבן אחד עושין מנות וחולקין בגורל מאי אבל לא על המנות אמר ר' יעקב וכו' אבל לא על המנות של חול בי"ט. י"מ דהיינו קדשים שנתותרו מן החול וטעמא דאסור משום דאפשר לחלוק מערב אי נמי קדשים דשבת שניסן שבת לידחות אצלם התירו אבל קדשים של חול לא, והר' יהונתן פי' דעל קדשים שניתותרו מן החול נמי שרי להטיל גורל בי"ט כי היכי דלא ליתו לאינצויי והכא במנות של הדיוט קאמר דאסור להטיל גורל בי"ט כיון דאפשר להטיל מבעוד יום. ונ"ל פי' לפירושו דהיינו מנות של בניו שנתותרו מן החול דאע"ג דמפיס אדם עם בניו הכא דאפשר להטיל מבעוד יום אסור דאלו מאחרים מאי שנא של חול בי"ט דאפי' בחול אסור ומטעמא דמקפידין זה על זה כדאמרן לעיל כנ"ל:

ושעירים ירקדו שם. כן צוה הקב"ה שירקדו שם שעירים ולא אנשים ואם הותרו אנשים ליכנס שם השעירים מסתלקין ונמצא יעברו מצות הבוי"ת:

[דף ק"נ ע"א] אמירה לכותי שבות. נראה לי פירושא אמירה לכותי שבות בניחותא ואכתי פשיטא דאסור לומר לו דאין בין ישראל לכותי בדבר זה כלום וי"מ אמירה לכותי שבות בתמיהה האיך אפשר שיהא אסור דלא אמרו אמירה לכותי שבות אלא באיסור תורה אבל בשכירות דאינו אסור אלא מדרבנן לא אסרו לומר לכותי, ולא מיחוור בעיני דהא משמע במס' עירובין דאפי' בדרבנן אמרי' אמירה לכותי שבות גבי' ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי, ועוד דא"כ הוה ליה לרב אשי למימר לעולם חברו ישראל אבל מדאמר אלא אמר רב אשי אפי' תימא חבירו ישראל ה"ק לא מיבעיא לומר כותי דאיצטריך מתני' למימר דאמן דאפי' לישראל חבירו נמי איצטריך למימר (דאסור לאפוקי מר' יב"ק(כנ"ל:

ר' יהושע בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. פי' דהואיל ולא פסק לו דמים ושמא לא יישרו בעיניו הדמים שיאמר לו לערב ונמצא דאין בדבריו כלום ולא הוי דבור של קיימ' אלא הרהור בעלמ':

הכא נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר כלומר גבי דברי תורה נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר דמשמע דדוקא דבור אסור ולא הרהור ואי אמרת בשלמא הרהור כדבור היינו דכתיב והי' מחניך קדוש ולא כתיב בי' דבר ולומר דהרהור אסור וכתיב נמי ולא יראה בך ערות דבר ולומר דדבור אסור וקמ"ל דהרהור כדבור אלא אי אמרת דהרהור לאו כדבור קשו קראי אהדדי ופריק ההיא מיבפי ליה לכדרב יהודה ולומר דבשעת דבור אסור להסתכל בערוה אבל בשעת הרהור מותר להסתכל בערוה כנ"ל:

אמר רב יהודה חשבונות של מלך ושל מה בכך מותר לחשבון בשבת כך היא גרסת מקצת הספרי'. ופי' מלך עצה שכן תרגום איעצך אמלכינך כלומר חשבונות של עצה שאינה שלו ואין צורך לו בהם כגון הרוצה לבנות כך וכך צריך להוציא בו. ואית ספרי דגרסי חשבונות של מה לך ופי' מה לך לחשבונות הללו הרי אין צורך בהם לא לך ולא לאחר דמה צורך יש לומר