ר"ן (מיוחס לו) שבת קעה

יתירא. (אי נמי משום עובדין דחול, אולא מתגרדין דלעיל דסמוך ליה קאי דהוי טעמא משום עובדין דחול כנ"ל). והנכון מה שפרש"י ז"ל דאותו טיט הוא דק מאד ונשמט אדם בתוכו ואיכא למיחש שמא יפול בו ויטנפו בגדיו ואתי לידי סחיטה, וה"ר יהונתן ז"ל פי' דאפי' בחול אסור דכיון שהוא דק ומדביק לא יוכל לעלות אלא בצער ואיכא סכנה למי שהוא תש כח ורך הלבב:

ואין עושין אפיקטויזין. פי' הרב בעל הערוך ז"ל אפיק טוי זין, כלומר הוציא הרבה מזון, וטוי כמו טפי:

לא שנו אלא בסם. פי' דכשהוא מקיא בסם דמי לרפואה וגזרי' משום שחיקת סממנין:

[דף קמ"ה ע"א] ה"ג קש"י ז"ל ולא שמיעא לן ולא בדינא גרבתיך. בתמיה כלומר יפה עשיתי כשלקחתי בבגדך ומשכחיך שאלו לא באת לא למדנו דבר זה, ואית ספרי דגרסי אמר ליה לאו בדינא גברתיך:

לא יטרפם בצונן להשתטף על מקום שניכר דלרפואה קא עביד אבל רוחץ בנהר כדרכו דמימר אמרי' דלהצאת עצמו קא מכוון ואם נתרפא נתרפא היכא דלא איתמר וכו'. כלומר דלא איתמר דמתני' לאו דוקא בהדיא מחמת קושיא לא דחי' מתני' משום הא דשמואל:

סליק פרק חבית שנשברה פרק שואל אדם מחבירו ובלבד שלא יאמר הלויני. פי' ואם אמר הלויני גוערין בו דלשון הלואה משמע לזמן מרובה ודילמא אתי למכתב וכמו שפרש"י ז"ל. ואע"ג דלשון הלואה שייך במידי דלא הדר בעין וקאי להוצאה כגון מעות ויין ושמן וככרות אפי' הכי אצרכוה רבנן לומר השאילני ואג"ג דלשון השאלה שייך במידי דהדר בעין ולא ניתן להוצאה וכטעמא דאמרן:

[ע"ב] גמ' לא ליתב אפומא דלחיא ומיגנדר ומתיא להו. כן היא גירסת הספרים ואינה נכונה דאי מיגנדר ומתיאן להו הא קא עבדן איסורא דאורייתא ומאי האי דאמרי' וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ורש"י ז"ל לא גריס ליה, ובמס' י"ט פרק משילין הארכתי יותר בס"ד:

בשבת הוא דאסור. פי' לומר אשה לחבירחה הלויני ככרות אבל בחול שפיר דמי אע"ג דלשון הלואה לזמן מרובה ולא חיישי' שמא יוקרו הככרות בתוך זמן זה לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכו':

לא ניתנה ליתבע דאי ניתנה ליתבע אתי למכתב פי' אבל השתא דלא ניתנה ליתבע מייאש נפשי' מיני' ולא אתי למכתב דכמתנה חשיבא ליה:

ואתי לאימנועי משמחת י"ט. שזה לא ירצה להשאילו דמסתפי שמא לא ירצה שואל לפורעו מעצמו:

לא בעינא דאיקום בדינא ודיינא. אינו רוצה המלוה להאמין ביד הלוה בלא המשכון שמא יכפור בו ויצטרך להביא ראיה ולבא לב"ד ולברור דיין להוציא מידו ושמא אין בידו ראיה ויפסיד:

השוחט את הפרה וחילקה ללוקחים כדרך שעושין הקצבים שלנו והיא בר"ה שמתחלת שנה שמינית והיא מוצאי שביעית, אם הי' חדש מעובר כלומר שבאו העדים כיום מן המנחה ולמעלה שנוהגין היום קודש ולמחר קדש מתקנת ריב"ז ואע"ג דנוהגין קדושה ביום ל' חול הוא והוא משנה שעברה ונמצא דחדש אלול מעובר דעיקר קדושת י"ט ביום ל"א הוא למנות לחדשים ולמועדים וכיון שכן נמצא הלואה זו שעשו ביום ראשון של ראש השנה שהיתה בסוף שביעית ושביעית משמטת בסופה, ואם חילקה ביום שני של ראש השנה אינו משמט דהא מוצאי שביעית היא ומדקאמר ואם הי' חדש מעובר משמט יש ראי' לפרש"י ז"ל דהשאלה אין לה זמן אלא כל אימת דבעי מצי תבע דאי יש לה זמן אמאי משמט דהא לא קרי' בי' לא יגוש כדאמרי' פ"ק דמס' מכות המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו משום דלא קרינן בי' לא יגוש:

מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל. כלומר אי יהיב ליה לוה לא שקיל מלוה והא אין שביעית משמטת אלא שאין מכריחו מלוה ללוה לפורעו אבל אם חפץ לוה לפורעו ושלא ישמיט רשות הוא ביד המלוה לקבל מן הלוה:

מתני' ואת פרפרותיו מפיו. כלומר כך וכך קערות וככרות אני צריך להם:

. [דף קמ"ט ע"א גמרא] שמא יקרא בשטרי הדיוטות פירוש דאסור נקרות בשטרי הדיוטות לפי שאין בהם תועלת וצורך י"ט ואינם ראויים לטלטל. אי נמי אסור שמא יכתוב תשובה לשואל ממנו דבר:

אין רואין במראה בשבת, פי' ואפי' קבועה, והוא במראה של מתכת דאדם עשוי להשיר בה נימין ולא אמרי' אדהכי והכי שיתלשנה יזכור שהוא שבת וימנע מלגזוז שערו משום דלא מידכר כלל בהאי פורתא כדרבא דאמר גבי נר דאפי' גבוה עשרה בתים אסור בו דחיישי' שמא יטה ולא אמרי' אדהכי שיעלה לנר להטות מידכר ולא אתי לאטויי, ור' מתיר דלית