ר"ן (מיוחס לו) שבת קעד

נפלה מחזירין אותה בשבת. פי' אפי' נפלה בחול מחזירין אותה בשבת:

גזרה שמא יקטום. פי' שמא יקטום מן העלה לתקנו שלא ימצאנו כמדתו והוי כמתקן כלי, אבל ליכא לפרושי שמא יקטום מן המחובר דהא גזרה רחוקה היא ולא חיישי', ועוד דלא שייך לישנא דקטימה בדבר המחובר:

איכא ביניהו דקטים ומונח. דלמ"ד משום מרזב אסור ולמ"ד שמא יקטום שרי דהא מתוקן הוא מאתמול:

בי סדיא רב אסר וכו'. ואע"ג דלגבי הוצאה הוה להו למימר אלא משום רב ושמואל דאיירי בכולהו דלעיל אייתו נמי האי:

ליגזור דילמא אתו לאטמוני ברמץ קמ"ל, וא"ת והא אסרי בפרק כירה להטמין סילון של צונן בתוך אמה של חמין ואפי' בערב שבת גזרה שמא יטמון ברמץ, וי"ל דלא דמי דהתם לגמרי הן מתערבין זה עם זה ועוד שהוא נותן שם צונן לחממן, אבל הכא כל א' וא' עומד בפני עצמו ואינו מתחמם אלא שאינו מתקרר. כן פי' ה"ר יונתן ז"ל, וזה תימא דהא במתני' קתני ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו, ועוד דהתם סילון של צונן קאמר דאלמא משמע דאינן מתערבין זה עם זה וצ"ע לי, ואולי הוא גורס גירסא אחרת במתני' ולא נתגלה לי גרסתו:

מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן, פי' ולא מצרכי' ליה לפושטן ואינו חושש שמא יחשדוהו שכיבסן בשבת. הגיע לחצר החיצונה פושטן מיד דהא מקום המשתמר הוא:

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים וכו'. הרי"ף ז"ל פסק הלכתא כרב דהא קאי כר' אלעזר ור' שמעון ואע"ג דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם הכא הלכה כר' אלעזר ור' שמעון דהא אקשי' אליבא דרב בפ"ק דע"ז ופרקי' אליביה וש"מ דהכין הלכתא וכמו שכתב ז"ל בהלכות. ויש מי שפסק דלית הלכתא כרב וההיא דע"ז שיטה אחרת יש בה, והכין איתא בירושלמי דגרסי' התם כולהון פליגן אדרב ולית להון קיום, והילכך הלכה כסתם מתני' דשוטחן כנגד החמה אבל לא כנגד העם:

[דף קמ"ז ע"א] המנער טליתו בשבת חייב חטאת י"מ אם נדבק בו טינוף ומנערו חייב משום מכבס ואסיקנא בחדתי ואוכמי דטינוף מועט מקלקל מראיתן, וי"מ שמנערו להסיר הקסמין שעליו וכדרך החייטין שמנערין להסיר הקסמין אחר תפירתן וחייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת החייטין:

והוא דקפיד עליהן. כלומר אפי' חדתי ואוכמי לא מיתסר אלא אם כן קפיד עלייהו שלא ללובשם עד שינערם:

חזא דאיכא טלא עילוי'. פי' הר' יהונתן ז"ל דבר מיאוס ורש"י ז"ל פי' טל ממש ואיכא משום מכבס:

הוה קא מיחסם למיתבה ניהלי' כלומר הי' מתיירא וכמוהו חזיא דהוה קא מיחסם:

אמר לפניו ר' יהושע וכו' בזו לא חייב ר' מאיר חטאת. נראה לי פירושא דבלשון תימה קאמר לי' וכי בזו לא חייב ר' מאיר חטאת הא ודאי מחייב הוא ר' מאיר חטאת דלאו דרך מלבוש הוא אלא דרך משוי ואמר לו ר' עד כאן דקדק ר' מאיר לחייב בדבר הנראה שהוא מותר והודה בענין ושלשל טליתו:

הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא. פי' הרי"ף ז"ל דמי מערה היינו חמי טברי' וחמי טברי' מותר לכתחלה ומי מערה לא לפי שהיא מקורה ונפיש הבלא ואתי לידי זיעה, וי"מ דמי מערה היינו חמין שהוחמו ע"י אדם מע"ש ואסרו אטו חמין שהוחמו בשבת:

[ע"ב] סיפא רבותא קמ"ל דאפי' הני דנפיש בהו מיא פי' ואיכא למגזר דילמא קפיד עלה ואתי למסחטה אפ"ה לא גזרינן דכיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי דאסור לסחוט ולא סחיט:

עד שהיינו מגיעין אצל המעיין וכו' ופירש"י ז"ל דמסתמא אחר שנסתפג ר' שמעון הי' מביאה ר' דלא היה מניחה על המעיין במקום הפקר:

הא דאמרי' צבניתא וא"ר יוחנן צריך לקשר שני ראשי' למטה. פי' בתוספות שהוא בגד דק ואם הרוח מנשב בו משליכו לארץ ומשום הכי צריך לקשר דלמא נפיל ואתי לאיתויי אבל סדור שאינו דק ליכא למיחש ורש"י ז"ל שפי' שהוא סודר לא מיחוור וכטעמא דאמרן אבל הנכון מה שפי' הראב"ד ז"ל שהיא בלורי נשים דעד השתא איירינן בהא וה"ק כשהאיליירין יוליכו הסביניתא דהיינו הבלורי להסתפג בהן הנשים צריך לקשר שני ראשי' משום דכל מאן דמייתי לאחריני אחמירו ביה רבנן מדמייתי לגרמי', והא דאמר ר' יוחנן גופי' האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני דמשמע אפי' בלא קישור שני ראשי' מיירי בדמייתי לגרמי':

כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום סמוך לעצרת שהמים מתחממין הרבה באותו זמן ומתרפאין, וקא מיבעיא להו עצרת להאי גיסא, בתחלה כלומר הני עשרים ואחד יום הוו אחר עצרת ונמצא עצרת הוי ראשון לעשרים ואחד יום, או דילמא הוו קודם עצרת ונמצא עצרת הוי בסוף ומשלים לעשרים ואחד יום. ובעי' למפשטה מדשמואל דעצרת הוי בסוף ודחי' לה ולא איפשיטא:

אין יורדין לקורדמא משום פיקה. פי' הרי"ף ז"ל שהטיט של אותו נהר הוא דבק הרבה ואם רוחץ בו שמא יטבע בטיט ויצטרך לאחרים להעלותו ואיכא טירחא