ר"ן (מיוחס לו) שבת קעג

הימנו מקוה לכתחלה ובמחל זה כיון שאין עושין הימנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה. כנ"ל:

אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה פי' קדרה שיש בה אוכל ולפי' הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמו. וכתב בספר המצות להר"ם מקוצי דלאו חתיכות גדולות של אוכלין אלא פירורין קטנים שהמשקה נבלע בתוכן. ועוד כתב בשם רת"ם ז"ל דבוסר אפי' בתוך אוכלין אסור משום דהוה לי' כבורר אוכל מתוך הפסולת שהרי מה שנשאר מן הבוסר אינו נאכל:

[דף קמ"ה ע"א] כבשים שסחטן וכו'. פי' ירק כבוש ביין או בחומץ אמר רב לגופן וכו' ושלקות כיון שנתבשלו לקדרה אפי' למימיהם לאו משקה הוא אלא אוכל [ע"ב] התם הוא דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל. פי' ובהא הוא דקא שרי ר' אליעזר כיון דליכא איסורא דאורייתא ומשום בורר ליכא דאפילו סחיט להו בידים לא נפיק דבש מיני' לגמרי קמ"ל דאפי' גבי ענבים קא שרי דכיון שריסקן מבעוד יום כל מה דאתי ממילא לא גזר דילמא סחיט לכתחל' למהר הוצאת המשקין או הדבש וחכמים גזרו חלות דבש אטו זיתים וענבים:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. י"מ דאפי' לא נתבשל כל צרכו מבעוד יום אלא כמאכל בן דרוסאי או יותר סגי. וזה קשה דהא מצטמק ויפה לו אסור לשהותו ע"ג כירה וכ"ש לשרותו בחמין. והנכון שנתבשל כל צרכו מבעוד יום ושורה , אותו בחמין בשבת להיות נימוח:

וכל שלא בא בחמין וכו' מדיחין אותו בחמין. י"מ אפי' בכלי ראשון דבהדחה דלא הויא אלא פורתא אינו מתבשל אבל בשריי' דהוי שעה או יותר אי אפשר דלא יתבשל כמאכל בן דרוסאי כיון שהוא בכלי ראשון ואם שרה חייב חטאת אע"פ שלא נגמר בישולו. וי"מ דהדחה שהתירו היינו שריי' דבכלי שני דאי בכלי ראשון לא דהא קי"ל דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, וליתא דלא איתמר אלא בתבלין וכיוצא בהן שהן קלים להתבשל מעירוי דכלי ראשון אבל בשר מליח יבש אין נוח להתבשל בעירוי דכלי ראשון:

[דף קמ"ו ע"א] מתני' שובר אדם את החבית כו' פי' והוה לי' חבית כקליפי אגוזים ורמונים:

גמרא או דילמא לעין יפה קא מכוון. כלומר להרחיב מוצא היין בנקב גדול להראות לפני האורחין ששמח הוא בהן:

לפיתחא קא מכוין. פי' שאינו רוצה להסיר מגופתה מלמעלה כדי שלא יפול בה עפר וצרורות ביין ולכך הוא נוקב אותה מצדה:

מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף וכו' פי' אע"פ שהי' היין יוצא מאיליו דרך הברזא שיש בה או דרך פיה אפ"ה שרי לה להתיז ראשה משום דלעין יפה קא מכוון. והא דתניא לעיל גבי חותלות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ואוקימנא לה כר' נחמי' דס"ל דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו על כרחין אית לן למימר דהפקעה דקאמר הכא בכלי הוא דאי לא אפי' ר' נחמי' מודה דומיא דמתיר:

מתני' אין נוקבין נקב במגופה של חבית. פי' שכן דרכן לעשות נקב במגופה הדבוקה בפי החבית ומטין אותה ויוצא משם היין ואסור משום דכמתקן פתחא הוא:

מעשה בא וכו' ואמר חוששני לו מחטאת. פי' רבי יהונתן ז"ל דלכך אמר חוששני לפי שהיא תולדה דממחק. ויותר נכון מה שפרש"י ז"ל דאיכא למיחש בדביקת השעוה שמא מירח ועל השמא אמר חוששני לו מחטאת:

אבל מן הצד. פי' בצדה של מגופה הוה לי' כנוקב בחבית ממש והיינו דקתני לא יקבנה מצדה דמשמע דאפי' חכמים מודו בה דבשלמא בחודה של מגופה קא שרו רבנן משום דלא חשיב נקב דמגופה גופה בטלה היא לגבי החבית:

תנו רבנן אין נוקבין נקב חדש בשבת. פי' דמתקן כלי ואיכא משום בונה וכדתנן הבונה כל שהוא:

שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. פי' ונקב זה עשוי הוא להוציא ולא להכניס משם:

ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה. פי' לאו דוקא אלא אפי' מגופה נמי שרי ליטלה אע"פ שדבוקה בסיד או בטיט ואע"ג דלא שרי' שום נקב שעשוי להכניס ולהוציא הכא שרי דטעמא דנוקבין נקב ישן משום דמבטל לי' ולא חשיבא סתימא והיינו דמפלגי' בין עשוי לשמור לעשוי לחזק דלחזק אסור משום דחשיבא סתימה ומבטל לי' והוה לי' כנוקב לכתחלה ופי' גאון ז"ל לשמור להוציא היין מן השמרים אבל' אם הי' נקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת היינו לחזק ואסור, אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

[ע"ב] בית סתום יש לו ד' אמות וכו' פי' והיינו כרבא דלא פקע שם פתח מיני' אלא בסתימא מעליא דהא הכא כל שלא פרץ פצימיו שקיל ד' אמות לפרוק משאו אע"פ שהוא סתום:

דחתיכא ולא מיתקנא. פי' שלא ניתנה עדיין לעולם בנקב לידע אם למדתו הי', מאן דאסר סבר גזרי' דילמא אתי לתקן אותה למדת הנקב: