ר"ן (מיוחס לו) שבת קעא

דאמור רבנן בשוכח. פרש"י ז"ל סבורין הן שהן חריפין אימר דאמור רבנן בארנקי ודיסקיא מניח עלי' ככר או תינוק בשוכח ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון ע"כ, וא"כ לא הוה לי' לאביי ורבא לטלטולי כפא אכיפי וסכינא אבר יונה. וכתב הרא"ה ז"ל דאע"ג דסבירא לן כרב אשי דאפי' בשוכח נמי לא רב יוסף לרוחא דמלתא מקשי דאפי' מאן דשרי דוקא בשוכח, ונראה לי דלפום מאי דמדמה רב יוסף הא דאביי ורבא להא דארנקי ודיסקיא דכולהו מיירי בחד אנפא דכי היכי דהא דארנקי ודיסקיא מניח ההיתר על האיסור והוא נוטל בגוף האיסור כך הא דאביי ורבא שמניח הכפא והסכינא על הכיפי ועל הבר יונה ונוטלין גוף האיסור דאי ההיתר למטה ודאי שרי כי הא דאמרי' בסמוך דרבא שהי' זורק גרעיני תמרה בספל של מים ומטלטל להו וכמו שפי' הרשב"א ז"ל:

אמר אביי אנא אי לאו דאדם חשוב אנא וכו' אמר רבא וכו' סכינא אבר יונה למה לי הא חזי לאומצא. פי' ולהכי סגי להו דמחמרי בכפא וסכינא הא לאו הכי אפי' בסכינא וכפא אסור כרב אשי:

[דף קמ"ג ע"א] אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד. פי' דס"ל דכל דבר שהוא מיוחד לתשמיש אחד כגון עצים שאינן עומדין אלא להסקה מקצה להו מדעתו לתשמיש אחר והילכך לא תטול ואפי' למלאכת היתר ולאביי לא קשיא מידי דכיפי אי לא דחזו למזגא עלייהו לא חזו מידי ואפי' לר' שמעון אסור:

מתניתין ב"ש אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. פי' כשהן ראויין לבהמה ואף על גב דהשתא חשיבי כנולד וכן פי' ה"ר יהונתן ז"ל:

ושער של אפונין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה כלומר הקליפה העליונה שנראין כזבובין בקערה אע"ג דלאו מאכל אדם ונולד נינהו אפ"ה מותר לטלטלן שהרי הן מאכל לבהמה ואליבא דר' שמעון דלית לי' נולד דאי אליבא דר' יהודה אסור כיון דמאתמול לאו לבהמה קאי אלא לאדם אגב העדשים והפולין:

ספוג וכו' בין כך ובין כך ניטל בשבת. כלומר בין שיש לו בית אחיזה של עור בין אין לו אם הוא יבש ונגוב ניטל בשבת דתורת כלי עליו שהרי ראוי לקנח בו כל מידי דמאיס על בשרו ומותר דלא גזרי' נגוב אטו שאינו נגוב:

גמרא מסייע לי' לר' יוחנן דא"ר יוחנן פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד פי' ולהכי איצטריכא לי' למתני' למיתני דאע"פ שאין בהן כזית ולא חזו לאדם אפי' הכי ניטלין הואל והן ראויין לבהמה ולתרנגולין שאם הי' אסור לאבדן ביד הוה במשמע דתורת אוכלין לאדם הן ופשיטא דמותר לטלטלן כשאר אוכלין הראויין לאדם ומאי קמ"ל:

הני גרעינן דתמרי ארמיתא שרי לטלטולינהו פי' התמרים הרעים שנשאר קצת מן האוכל בגרעינין ומחמת אותו אוכל אינן עומדין להסקה אלא להאכיל לבהמתם שרי לטלטולינהו, אבל דפרסיאתא שלא נשאר מן האוכל כלל בגרעינין אסור דודאי להסקה קיימי ואפי' לר' שמעון אסור בשבת כיון דלא חזו להסקה ואע"פ שהוא צריך להם לדבר של היתר כגון לינתנן לפני בהמתו אפ"ה אסור כיון שעיקרן ויסודן להסקה קיימי מידי דהוה אצרורות שבחצר דלא מטלטלי' להו לכסויי מנא. ולעיל נמי בפרק כל הכלים אמרי' שאין סומכין את הקדרה בבקעת בשבת ואע"פ שסומכין אותה בי"ט וההיא אפי' ר' שמעון מודה בה אבל בי"ט קא שרי ר' שמעון דפרסיאתא ואפי' למשדינהו קמי חיוותא דכיון דחזו להסקה אע"ג דמשני להו למלאכה אחרת שרי לר' שמעון ואסור לר' יהודה כדדרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד בי"ט דההוא ר' יהודה היא אבל לר' שמעון שרי וכן ודאי נראה במס' י"ט דאמרי' הני סופלי לחיותי היכי שדי' אמר לי' הואיל וחזיין להסקה ואמרינן תינח בי"ט בשבת מאי איכא למימר דמטלטלין להו אגב ריפתא, דמשמע בהדיא דבי"ט הוא דמטלטלי' להו ולא בשבת וההיא לר' שמעון אתיא דאי לר' יהודה להסקה נמי לא חזו, ובתמרים שאכלן בשבת עסקינן דשרי להניחן בהנחה ראשונה כשמוציאן מפיו באיזה דבר שירצה דאלו אכלן מערב שבת לא אפשר לן למיתן להו עלי' דרפתא אשתכח דאליבא דר' שמעון בי"ט מטלטלין להו ולא' בשבת, ומ"מ לענין הלכה קי"ל כר' עקיבא דאמר אפי' נפש בהמה במשמע ושרי לטלטולי מאכל בהמה בי"ט וכן בשבת:

סליק פרק נוטל אדם פרק חבית שנשברה [ע"ב] תנא לא יספוג ביין ולא יטפיח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. פי' אטפיח בשמן קאי שהוא מעשה חול שנותן ידו בשמן או בדבש שהוא עב ודבק ביד ומקנחה בכלי שהוא רוצה ליתנם שם ואע"ג דליכא משום סחיטה אסרו רבנן והחמירו שלא יעשה כדרך חול אפי' בביתו משום גזרת רשות