ר"ן (מיוחס לו) שבת יז

למידי דלאו היינו אורחי' אלא סתמא דמלתי' הוא והרי הוא כאלו אמר דאי לא תימא הכי אלא דר' מאיר לעולם לא מחייב אלא בדרך שכל העולם מוציאין אותו אבל זבין אע"ג דאורחייהו בהכי כיון דלאו אורחייהו דבריאים להוציא כיס שלהם בראש האמה אפי' זבין לא מחייב אלא הרי הוא כהוצאת מחט של חייטין התחובה לו בבגדו א"כ איכא לאקשויי דהדיוט שחקק קב בבקעת שכך דרכו שאינו בקי בחקיקה הכי נמי דפטר ר' מאיר מכיון דלאו אורחייהו דכולי עלמא בהאי חקיקה דאלו אומן חקיק בה שלשה קבין, וכי תימא אין ה"נ דפטר הא לא אפשר דהא מלאכה גמורה היא הגע עצמך מי שאינו אומן שבונה בית מי פטר ר' מאיר אלא מאי אית לך למימר דודאי הדיוט שחקק קב בבקעת מחייב ר' מאיר הואיל וחקיקתו של זה בכך והכא נמי הואיל והוצאתו של זה בכך חייב לר' מאיר ולא דמי להני דלעיל כגון נגר וסורק וכולהו דקתני בברייתא דהתם כיון דאין דרך להוציאם אלא ביד אפי' לאומן גופי' אלא בשעה שהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן דין הוא דליפטר משום דהויא הוצאה שאינה כדרכה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:

כל אצולי טינוף לא חשיב. פי' והלכך לא חשיב לי' האי הוצאה דכיס והוצאה שלא כדרכה היא ופטור דומיא דכופה קערה על גבי הכותל דכל היכא דכופאה בשביל שלא ילקה הכותל דהוי אצולי טינוף לא חשיב לי' כפי' דקערה שיהיו הפירות מוכשרין ע"י שכפה הוא הקערה ונימא דכיון שהוא עצמו כפאה קרינן בי' כי יתן דניחא לי' וקערה דומיא דכיס. ואקשינן מי דמי התם לא קא בעי וכו' כלומר והפירות אינן מוכשרין מתוך כפיית הקערה אלא משום המשקין ואנן סהדי דלא קא בעי להו להני משקין כלל ונהי נמי דכפיית הקערה חשיבא אנן חשיבותא דמשקין בעינן אבל לענין שבת נהי דלא קא בעי לי' בהאי זיבה אנן לא מחייבי אלא משום הוצאה דכיס והך הוצאה דכיס חשיבא דקא מיבעי לי' להציל בגדיו:

[דף י"ב ע"א] הא לא דמיא אלא לסיפא נתנה תחת ארובה ולא כפאה וכו'. פי' דמתוך שלא כפאה אע"ג דאצולי טינוף הוא אמרינן דמתוך שנצטרך לקערה להגין על המקו' אע"ג דלא קא בעי להו להני משקין כלל הויא מחשבה לגבי משקין דכיון דקבלינהו אחשבינהו דהרי הן בכי יותן, והכא נמי אע"ג דלא קא בעי לי' להאי זיבה כלל שהרי מצטער הוא ממנה מ"מ הויא לי' הוצאת הכיס מלאכה גמורה כיון דקא בעי לה לקבולי בה זיבה שלא יטנפו בגדיו דומיא דקערה:

חייב אדם למשמש בתפליו. וא"ת והא בלא משמוש נמי איכא טעמא רבה דלא למיסר דהא דרך מלבוש הן ואינן הוצאה כדרכן ואפי' בשבת גופיה מותר להוציאן בדאורייתא כה"ג והאיך אסור משחשיכה והוי גזירה לגזירה, כבר תירץ הרשב"א ז"ל דבכי הא גזרי' לפי שקרוב הענין להוציאן בשבת לפי שהוא טורח לפשטן אבל כיון דחייב אדם למשמש לא אתי לאפוקינהו אבל הרא"ה ז"ל פי' דדוקא בשאר מילי לא גזרינן גזירה לגזירה דאי חזו דקדש עליו היום מצי זריק להו אבל בתפילין דלא אפשר דמדת חסידות הוא דלא לזרוק להו הוה אמינא דנגזור אי לאו טעמא דמשמוש:

הא דאמרינן לעיל ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכא לגופה חייב עלי'. איכא למידק נימא נמי גבי בגד שנפל בה דרנא דפטור דהא אינו צריך לתפירה זו אלא מחמת הדרנא, וי"ל דשאני התם דכיון שנפל בו דרנא מעתה הוא צריך לתפירה זו ומלאכה הצריכה לגופה קרי' בי' אבל הכא אין הוצאת הכיס צריכה לו מצד עצמה אלא מחמת הזיבה והוא אינו צריך לזיבה והלכך לא דמיא, וא"ת נימא נמי האי טעמא גבי תפירה דהוא אינו צריך לתפירה אלא מחמת הקריעה, וי"ל דמ"מ מאחר שהקריעה עשוי' מאי דהוה הוה וכי תפיר לה מלאכה חשובה וצריכה לגופה קרי' בי':

תנו רבנן אין פולין בר"ה וכו'. פי' אפי' בחול קאמר כיוצא בו א"ר יהודה וכו' אין עושין אפיקטויזין פי' דבר המביא את האדם לידי קיאה:

ואין משדכין על התינוקות ליארס. פי' משדכין לשון מנוח והשקט תרגום ותשקוט הארץ ושדוכת ארעא וכן פי' רבינו יהונתן ז"ל. וטעמייהו דב"ש משום דכתיב ממצוא חפציך וב"ה מתירין דקא סברי חפציך אסורין וחפצי שמים מותרין:

יכולה שבת שתרחם. פי' אם תכבדוה מלהצטער בה תזכו בשבילה, ורחמיו מרובין ושבתו בשלום כלומר תנוחו ביום שבתכם לשלום שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתכם:

ע"ב לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים. פי' דשנים בענין אחד מותר דכל חד וחד מדכר לחברי' ומסתברא דכי שרינן שנים בענין אחד דוקא שקורין בספר אחד אבל בשני ספרים אפי' בענין אחד אסור משום דכל חד וחד טריד בספרי' ולא משגח בחברי':

ובמדורה אפי' י' בני אדם אסור, פי' ואפי' קורין כולם בענין א' ובספר א'. וטעמא כמו שפי' רש"י ז"ל דמתוך שזנבות האודים סמוכין להם לא ירגיש חבירו בבוא השני להבעיר ולחתות בידו או ברגלו מה. שאין כאן בנר:

ר' נתן אומר קרא ר' ישמעאל והטה. וא"ת והא אמרינן בריש חולין השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עצמן לא כל שכן, וי"ל דשאני ר' ישמעאל שזלזל על דברי חכמים דאמר אני אקרא ולא אטה. בתוספות:

אביא חטאת שמינה, וקשיא לי אמאי נקט חטאת שמינה