ר"ן (מיוחס לו) שבת טז

ואפ"ה אמר לי' ולוזיף מר ולפרע ואיהו מהדר לי' דתענית חלום הוא דמשמע דאי לאו הכי מצי ללוותו וכן נראה מן הסוגיא דאפי' אמר עננו דלווה ופורע אע"ג דמיחזי כשקרן בתפלתו וי"מ דאלו אמר עננו לא מצי ללוותו. ואלא מיהו מסתברא דבתענית צבור כגון תענית של גשמים או תענית של צרה שלא תבוא על הצבור או תענית טבת ופורים וכיוצא בהם שאינו יכול ללוותו משום דמחייב לצעורי נפשי' בצבורא וכיון שכן אם שכח ואכל בתענית נראה דמתענה ומשלים כיון שאינו יכול ללוותן וכדברי הירושלמי שהבאתי למעלה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאם שכח ואכל מתענה ומשלים:

ואמר רב יוסף ואפי' בשבת. ומיהו מיבעי לי' לענויי בחד בשבת משום דבטיל עונג שבת וכדאיתא בברכות ומצי למלויי' ולמיעבדי' ביומא אחריתי:

סיפא אתאן לד"ת. ואיכא למידק אמאי מפסיקין לק"ש דהא קיי"ל דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה והא קרא כתיב ובלכתך בדרך דומיא דדרך מה דרך שהוא דבר הרשות אף כל שהוא דבר הרשות לאפוקי מתעסק במצוה דלא וכדאסיקנא במס' ברכות, וי"ל דשאני הכא דיכול לקיים את שתיהן, אבל בירושלמי איפלגו בהא מלתא דגרסי' התם ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי כגון אנן שאנו עסוקין בתורה אפי' לק"ש אין מפסיקין ולא מודה ר' שמעון בן יוחאי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית לי' לרשב"י הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו כאלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמי' דרב שמעון בן יוחאי זה שנון וזה שנון אין מבטלין שנון מפני שנון, והא תנינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה הא בעונתה חביבה היא יותר מן התורה, א"ר יודן ר' שמעון ע"י שהיה מחודד בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה א"ר אבא מרי לא תנינן אלא כאדם שקורא בתורה הא בעונתה כמשנה היא רשב"י כדעתי' דרשב"י אמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה ורבנן אמרין מקרא כמשנ':

לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנתן. וא"ת והא בפרק במה מדליקין אמרי' דרשב"י וחבריו הוו לבשי ומיכסו ומצלו אלמא הוו מפסיקין לתפלה. וי"ל דהתם בק"ש איירי והאי דנקט מצלו לאו דוקא:

אבל כגון אנן מפסיקין וכו' פי' כגון אנן שאנו מתבטלין ומפסיקין תורתנו בשביל סחורה או אומנות כ"ש שנפסיק לתפלה. ור' זירא דקפיד לעיל על ר' ירמי' שהי' מפסיק לתפלה וקרא עליו מסיר אזנו משמוע תורה וגו' שאני ר' זירא דתורתו אומנתו, ור' ירמי' אע"פ שאין תורתו אומנתו מיירי בדאיכא שהות ביום להתפלל והכא דקאמר מפסיקין בדליכא שהות ביום להתפלל:

אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה , פי' אבל ראשו ולא רובו גזירה שמא יוציא הכלי למקום שהוא עומד, וא"ת ובראשו ולא רובו תיפוק לי דאיכא איסור תורה דקא עקר מר"ה שהוא שותה ומניח ברשות היחיד דהיינו במעין דכיון דניחא לי' בהנחת מים במעין מחשבתו משויא לי' כארבעה על ארבעה כזורק בפי הכלב דאמרי' בעירובין וי"ל דמ"מ בהנחת מים בפיו לא ניחא לי' ולא אחשבי' ופיו הוי מקום פטור וליכא למגזר בהא שמא יחליפו דהא על כרחי' אי אפשר לשתות אלא א"כ יעברו דרך פיו משא"כ בההוא דלעיל:

[ע"ב] אלא לאו כרמלית וא"ת והא אמרינן לעיל דאין דין כרמלית בכלים. ותירצו בתוספות דמיירי בגת גדול וכובדו קובעו, ואכתי קשיא לי' דמ"מ תורת כלי עליו. והנכון דמיירי בגת של אבנים רחב ארבעה דדין כרמלית עליו:

רבא אמר היא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה וכתב הרא"ה ז"ל דאביי לא פליג אהא דהא כ"ע היא ומודו דלא גזרינן גזירה לגזירה ולאביי גופי' שמעי' בעלמא דאית לי' הכין וחדא מיניהו פ"ק די"ט אלא דס"ל לאביי בהא דכולה חדא גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא והיינו דלא מייתי' בשמעתין אלא מידי דהוצאה ומילי דסבירא לן דדמיין להא רבא אמר וכן בגת לענין מעשר. פרש"י ז"ל דהאי וכן אראשו ורובו קאי דכי היכי דלא מישתרי לשתות אלא א"כ ראשו ורובו למקום שהוא שותה כן נמי לענין מעשר שאם ראשו ורובו על הגת מיחזי עראי ואם אין ראשו ורובו על הגת מיחזי קבע וחייב. ונראה לי דלהאי פירושא הא דמייתי' עלה דתנן שותין וכו' לומר שמצינו שחולקין בשתיית יין של מעשר איזו שתיית עראי ואיזו שתיית קבע ולומר דלכולהו בעינן ראשו ורובו למקום שהוא שותה ואפ"ה ר' אלעזר ב"ר צדוק מחייב וחכמים לא מחייבי היכא שראשו ורובו למקום שהוא שותה אלא דוקא בחמין לפי שמים חמין על יין צונן מחמיץ ואינו מחזיר את המותר ומיחזי שתיית קבע כנ"ל:

תנן לא יצא החייט במחטו וכו' וש"מ דגזרינן גזירה לגזירה פי' וקשיא לרבא ופריק רבא לא דנקיט לי' בידי' ומיירי בשעומד ליפוש כשחשיכה דאיכא עקירת גופו ועקירת חפץ דאי לא אמאי אסור דהא אפי' בשבת גופי' ליכא איסורא דאורייתא דהא לא הוה עקירה באיסור:

אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת לר' מאיר וכו'. ונראה לי דהאי אלא מעתה לא מתפרש כשאר אלא מעתה דתלמודא שאין אנו רוצין להקשות למאן דמחלק מלתי' דר' מאיר במידי דהיינו אורחי'