ר"ן (מיוחס לו) שבת קסט

שנגמר ומיטמא ושומטין אותו מע"ג האמום ואיהו לא מטהר אלא כשהוא מהודק באמום דהוא מחוסר הוצאה ואינו נגמר, אבל לחכמים בין רפוי בין אינו רפוי שרי לפי שהאמום ניטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל אביי ס"ל דהא דר' יהודה לאו דר' אליעזר הוא אלא נקט רפוי משום אמום שאסור לטלטלו לצורך מקומו:

סליק פרק תולין פרק נוטל אדם את בנו אמר רבא וכו' חייב משום כיס. פי' דחשיב כמאן דנקיט לי' הוא בידי' לכיס:

רבא כר' נתן ס"ל וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דבר יראה ממנו דכיון דמארי' דשמעתא דאדם חי נושא את עצמו ר' נתן היא תלי לה בדר' נתן אבל ה"ה דלרבנן נמי אתיא דהא מודו רבנן באדם דהא רבא גופי' הוא דאמר לה הכי בפרק המצניע:

תינוק מת וכו' וליחייב משום תינוק. פי' אבל משום כיס לא דכיון דהניחו קודם שמת בין לאחר שמת אגב מרריה מבטל לי' לכיס לגבי' וכמו שפרש"י ז"ל:

[דף קמ"ב ע"א] אי הכי מאי איריא אבן אפי' דינר נמי. פי' הרמב"ן ז"ל אי אמרת בשלמא דמאן דנקט תינוק ואבן או כיס בידו לא חשיב כמאן דנקיט לי' איהו ניחא דשרו אבן דלא חשיב ודינר דחשיב אסרו לפי שהאב נותן דעתו על הדינר לשומרו והוי כמאן דנקט לי' איהו מה שאין כן בכיס דשרי דאע"ג דחשיב כיון שהוא תלוי בצואר התינוק ואינו עשוי ליפול לא יהיב דעתו כ"כ לשומרו ואין הכיס צריך לאביו אלא אי אמרת דלעולם חשיב מאי דנקט תינוק כמאן דנקט לי' איהו אלא דמשום געגועין קא שרו במתני' לטלטלו בחצר א"כ אפי' דינר נמי אלמה אמר רבא וכו'. דינר אי נפל אתי לטלטלו, דמימר אמר מה לי דשרו טלטול תינוק ודינר בידו ומה לי דשרו דינר בידו ממש והילכך דינר דאי נפל מתוך חשיבותי' אתי לאיתוי' אם הוא בר"ה או אם הוא בחצר אתי לטלטולי בחצר ולאצנועי' ואע"ג דטלטול בחצר לא מיתסר אלא מדרבנן מ"מ כיון שהוא מטלטל ממש בידים העמידו דבריהם אפי' במקום געגועין כיון דלית בי' סכנת נפש גמורה אבל כי נקט אבן תינוק אע"ג דחשיב כמאן דנקיט לי' איהו ואיכא איסורא דרבנן מ"מ קיל איסורייהו כיון דלא נקיט בידיו ממש ולא העמידו טלטול כי האי במקום צערא וכן נראה מפרש"י ז"ל. ולהאי פירושא כל היכא שאינו מטלטל התינוק שרי לאוחזו בידו ואפי' בדינר בידו:

אלמה אמר רבא וכו'. כלומר את"ל דינר נמי שרי משום געגועין א"כ למה אמר רבא וכו' וכן פרש"י ז"ל בברכות:

המוציא אדם וכליו עליו וכו' פטור. פי' פטור על הכל על האדם דחי נושא את עצמו ועל המלבושים נמי פטור שהרי הם בטלים לנגדו הא אם הוציאן כמות שהן כלומר שהי' העליון אוחזן שלא כדרך מלבוש חייב הנושא אותן שהוא התחתון דכיון דנקיט לי' עליון כמאן דאפקי' תחתון דמי ומיחייב והיינו כרבא:

ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור. פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דאפי' בשוכח אסרוה מדין בסיס לפי שהכלכלה עשוי' לקבל מה שנותנין לתוכה ותשמישה היא בכך והילכך בטלה היא למה שבתוכה:

מלאה פירות. ואין הפירות נעשין בסיס לאבן ואפי' במניח עליהן לפי שאין דרך פירות להיות בסיס לאבן אלא האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וכן בתרומה טמאה דבסמוך:

. וניקטינהו ביד. פי' ילקטם אח"כ ויחזירם לקופה, ופי' הר' יהונתן ז"ל דדוקא בשצריך לו לכולהו פירות שרו למטרח ולהחזיר לכלכלה הא לאו הכי אסיר למטרח בהו כדתניא בפרק חבית נתפזרו לו פירות בחצרו לוקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והרא"ה ז"ל פי' דאפי' בשאין צריך לכל הפירות שרו ומיירי בבית שהוא מקום יפה דלית בי' צרורות והתם אסרי' בחצר ומשום צרורות:

ולנערינהו ניעורי. פי' דלא שרי' בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר בדאפשר לאשתמושי , בהיתר ולמנער האסור:

בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה. פי' ולאו דמיהדקא ממש בכלכלה דאי מיהדקא אפי' בלא פירות שרי דהוה בטילה לגבי כלכלה כדאמרי' גבי אבן שבקרויה ליהדקה שוי' דופן לקירוי' אלא הכא שעומדת בפני הפחת רפוי' שלא