ר"ן (מיוחס לו) שבת קסח

אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור. פירש דגזרי' דילמא אתי לאשוויי גומות לדעת לצורך האבוס:

מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלי'. פי' דתורא אית לי' ריר ומאיס לי' לחמרא מה שנשאר לפרה ולא אכיל לי' דאטרוחי באוכלא בכדי כלומר למאן דלא אכיל לי' או למי שאין מזונותן עליו אסור כדאיתא לעיל וחמיר מטלטולו שלא לצרך, וה"ה דאסור לשאר בהמות שאינן מטילות רירין, וכתב הר' יהונתן ז"ל אבל בגמלים לסוסים ופרדים לא קפדי' וכן מפרה למפרה שרי דהא כי הדדי נינהו ע"כ:

[ד' קמ"א ע"א] מתני' הקש שעל גבי המטה וכו' מכבש של בעלי בתים מתירין וכו' ושל כובסין לא יגע בהן. פי' לפי שמהודק הרבה ואפילו להתירו אסור דחשיב כסתירה ואפילו ברפוי גזרי' אטו מהודק יפה, ור' יהודה פליג בהא דלא גזר ואמר אם הי' מותר מערב שבת כלומר רפוי מתיר את כולו ושומטן:

גמרא ממטה למעלה אסור. כלומר שהתחתון שהוא העוקץ נתון למעלה וראש העליון שהוא עב נתון למטה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא נוטלו משם מתרחבת הגומא למעלה מפני ראש שיש לצאת משם ומזיז העפר ומטלטלו, ואע"פ שאין מטלטלו בידו ממש אלא ע"י דבר אחר אסור דס"ל דטלטול מן הצד שמי' טלטול ואע"פ שהי' הגומא רחבה בראשה בתחלה כשהטמין שם הפוגלא מ"מ אח"כ נסתם כשכסהו בעפר, ולפי שלא תטעה בפירושא דהאי מימרא בעי' שיהו העלין מגולין:

האי מאן דסחי במיא לנגיב נפשי' כו' דילמא אתי לאיתויי ד' אמות וכו'. כלומר אותן שטובלין בנהר ונכנסין באמצעיתו שהוא עמוק ומגיעין המים עד צוארו ורוצה לעלות משם לא יצא מן הנהר מיד אלא יתעכב בשפת הנהר סמוך ליבשה כאמה שאין המים מגיעין אליו עד הארכובה, אי נמי בשפת הנהר ממש כדי שיתנגבו המים שבראשו וצוארו ושבגופו ולא יוליכם ביבשה שהוא כרמלית ד' אמות לפי שאסור להוליך מים שעליו ד' אמות שלמות בכרמלית מדרבנן, ואף על גב דאפילו בלא ניגוב אפשר שלא יוליכם ארבעה אמות בבת א' שהרי אפשר לו לעמוד לסוף שתים מכל מקום החמירו עליו שמא ישכח לעמוד והצריכוהו לעמוד בשפת הנהר עד שיתייבשו המים שעל בשרו, ואקשי' אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי מיא כלומר אי הכי שאתה מחמיר עליו כך הי' לך להחמיר עליו ג"כ בכניסתו לנהר שיכנס בנחת כדי שלא יזרקו ניצצות המים חוץ לארבע אמות מחמת כחו, ופרקי' אפילו כי זריק לית לא איסורא כלל דכחו בכרמלית לא גזרו:

האי בנין חקלאה הוא. פירוש בנין של שדה ואינו של בתים דבנין של בתים הוא בטרכסיד ואפי' במתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן וכשאינו מתכוין כי הכא מותר לגמרי:

ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות, פי' הרא"ה ז"ל לדעת שדרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה:

רב פפא אמר א' זה וא' זה מותר. פי' ה"ר יהונתן ז"ל לפי שאין מתכוין לא לבנין ולא לאשוויי גומות ודבר שאין מתכוין מותר כר' שמעון ופסיק רישי' נמי לא הוי דהא לא ניחא לי' עכ"ל, וכתב הרא"ה ז"ל ובתרי' דרבא איפליגו ולאו בהדי' וכיון דכן מסתברא כרב פפא דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן דעת רב סבא ז"ל עכ"ל, וכן דעת הרשב"א ז"ל:

טיט שע"ג בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. פי' רש"י ז"ל משום דמיחזי כמלבן והרא"ה ז"ל פי' דאסור משום עובדין דחול:

[ע"ב] דתני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא וכו'. פי' אין מגררין לפי שקופלו מצד הבשר והוי ממחק ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל, מפני שהטיפין נופלין מידו על המנעל והמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו:

ומתעגל ע"ג הטבלא ואינו חושש. פי' לפי שמעט הוא נשאר על הגוף ואין יכול העור להתעבד ממנו כדמפרש ואזיל רב חסדא שאין בה כל כך שיעור אלא כדי לצחצח העור ולא לעבדו ועכ"ז שאינו מתכוון שאם הי' מתכוון גזרינן צחצוח אטו עיבוד. ופי' הרז"ה ז"ל דהא דרב חסדא אתיא אליבא דר' יהודה אבל לר' שמעון אפי' שיעור לעבדו שרי משום דבר שאינו מתכוון, אבל הראב"ד ז"ל כתב דהכא מתוך שהעור מתעבד בידים אפי' לר' שמעון אסור אבל שיעור לצחצחו שרי' דאפי' במתכוון לצחצחו ליכא איסורא דאורייתא:

ולא תצא אשה במנעל מרופט דחיישי' דילמא מחייכי עלה ומשלפא ואתיא לאיתויי בר"ה ולא אמרי' לא משלפא כדי שלא תשאר יחפה בדרך שהרי יש לה בתי שוקים טובים כדרך רוב הנשים ואינה חוששת:

ר' אליעזר מטהר. פי' לפי שעדיין לאו מנעל הוא ואינו נגמר שעדיין מחוסר הוצאה מן האמום:

ההיא ר' יהודה משום דר' אליעזר הוא. כלומר לא בעי ר' יהודה רפוי משום אמום דודאי אמום מותר לטלטלו אי לאו משום מנעל, והא דקא בעי רפוי משום מנעל הוא דכל שהוא רפוי לר' אליעזר חשיב לי' כלי