ר"ן (מיוחס לו) שבת קסז

בשמרים בלחוד דלא משתרי כלל ואפי' ע"י הדחק ותרגומא זעירי דבין הגתות שנו דמשתתי הכי להדיא ובהא בלחוד הוא דשרי:

ובלבד שלא יגביהנה מקרקעיתו של כלי טפח. פי' דבגובה טפח נראה כאהל. וכתב הר' אהרן הלוי ז"ל דבסודרין ליכא משום אהל לפי שמעמידין אותן משופין ואין בגגן טפח וכיון דכן אע"ג דקביעי דמונחין ע"ג יתדות שרי עכ"ל:

אר"פ לא ניהדק איניש ציבתא אפומא דכוזתא. פי' בערב שבת וידיק ממנו בשבת:

[דף ק"מ ע"א] ולא יטרוף אלא מערב שבת. כלומר לא יטרוף בכף שמערב ומכה אותו בכח כדרך שעושה בחול אלא מערב שבת אבל בשבת לא אלא ממחה אותו שהוא אישטינפיר"ד בלעז והוא מותר בין ביד בין בכלי:

דעבדי לבי מסותא. לבית המרחץ:

מתני' אין שורין וכו'. בגמרא מפרש למאי בעי לי' אין כוברין את התבן בכברה. פי' כדי שיפול הדק שהוא בא מזקן השבולת העליון דרך הנקבים וישאר למעלה התבן שהוא מקנה השבולת דמיחזי כבורר:

גמרא ליוקרא דליבא. כלומר לכאב, הלב ואע"ג דלשתיי' קא בעי לי' וכל האוכלין אוכל אדם לרפואה התם הוא דלא מינכר אבל שרייתו במים פושרין ניכר לכל דמשום רפואה קא עביד וגזרה משום שחיקת סממנין. אי לא שתי בשבת מסתכן, וא"ת למה לי שורה בצונן ומניחה בחמה בפושרין גופייהו לישתרי כיון דמסתכן, וי"ל דאין הכי נמי אבל כיון דסגי לי' בחמה לא שרי פושרין דכמה דאפשר לשנויי משנינן, ומיהו טעמא משום דמסתכן הוא הא אינו מסתכן לא שרי' שריי' אע"ג דבשריי' גופה ליכא אלא איסורא דרבנן דשלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואע"ג דהתם בכתובות פרק אע"פ גבי גונח יונק חלב כדרכו שרי' איסורא דרבנן אפי' ליכא סכנה משום צערא גרידא, י"מ דהא יהיב טעמא התם משום דהוי מפרק כלאחר יד, ולדידי קשיא דמ"מ במפרק כלאחר יד איסורא דרבנן מיהא איכא, וי"מ דמסתכן דהכא לאו דוקא אלא מצטער מחמת חליו כי הך דהתם ותרווייהו בחולה שאין בו סכנה:

ותיבעי לי' למר סודרא פי' שהוא סודר הראש שנושאו מגולה ואדם קפיד בליבונו יותר, ומ"מ לענין הלכתא בין סודר בין כיתונא כולהו שרו דלרכוכי קא מכוין והכי מוכח הא דאמרינן הכא ותפשוט לי' למר מסודרא אלמא משמע דחד דינא אית להו מדלא מתמהי' ומאי שנא מסודרא, וכן דעת הרי"ף ז"ל ואין כן דעת רש"י ז"ל אלא דסודרא אסור:

[ע"ב] קניא מינה אסור כלומר כשנוטל החלוק מן הקנה שתלוי' בו לנגבה ראוי לשלוף אותה מן הקנה אבל לא הקנה ממנה דהא לא חזי לטלטול:

אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי. פירש"י ז"ל בשר מליח התלוי ליבשו שרי לטלטולי דהא נאכל באומצא אבל כוורי אסורין לטלטל שהרי אינן נאכלין חיין. והגאון ז"ל פי' העץ שתולין בו הבשר מותר לטלטלו דעדיין ראוי לתלות בו דבר אחר. אבל העץ שתולין בו דגים לא לפי שהדגים ריחן רע וקשה ושוב אין ראוי לתלות בו דבר אחר ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור. וכתב הרא"ה ז"ל דמיירי בדלא הוו עלי' כוורי כל בין השמשות ורב סבר כר' יהודה במוקצה מחמת מיאוס כדאיתא לעיל ולית הלכתא כותי' ואי אתיא לה בדאיכא כוורי עלי' כל בין השמשות אתיא לה שפיר דהואי בסיס לדבר האסור דדג תפל לא חזי למידי כדאיתא לעיל:

נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא וכו'. כלומר פעם א' כשבא רב חסדא לביתו תפש בידו א' מרגלית ובידו אחרת פחם והראה לבנותיו המרגלית לאלתר והפחם לא הראה להן והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה ומצטערות לראותו וכשנצטערו הרבה הראה להן להודיען שדבר הצנוע אדם מחבבו יותר והוא רמז להן המרגלית לשדים והפחם לאותו מקום ושיהו צנועות שלא להראותן לשום אדם ושלא יזדקקו מיד לבעליהן עד שיתרבה תאותן ויצטערו עליהן וכמו שפירש"י ז"ל:

מתני' לא כי האי תנא. כלומר מתני' דקתני אבל נותן בתוך הכברה דלא כי האי תנא דתניא ר' אליעזר בן יעקב וכו', וליתא לדר' אליעזר בן יעקב אלא כסתם מתני' נקיטינן וכן כתב הרא"ה ז"ל:

מתני' גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי. י"מ שור של פטם והוא מעונג ואיסטנים וקשה לו הזבל שבאשפה מותר לפנות כל הזבל לגמרי. ואם אינו שור של פטם אלא שאר בהמות של מרעה שאינן מעונגות ואינן איסטניסות כשור של פטם אין צריך לפנותו לגמרי אלא מסלקן לצדדין ודיו, וי"מ דבתבן שבאבוס עסקינן דמותר לפנות כל האבוס בפני שור של פטם כדי שלא יתערב צרורות ועפרורית שיש בתבן הנשאר בשעורים ובתבן שהוא נותן בו עכשיו אבל לשור של מרעה די שיסלק אותו לצידי האבוס ולא יזרוק לחוץ וכן פי' הר' יהונתן ז"ל. אבל רש"י ז"ל לא פי' מפני הרעי שהוא שור של מרעה אלא רעי דוקא ואשור של פטם קאי ולומר דמסלקין תבן שלפניו לצדדין כדי שלא ידרסנו ברעי, והראשון נראה עיקר: